משחק סאדו-מזוכיסטי

הסופר והמשורר דוד פוגל נולד ב-1891 בפולין, ולאחר שחלה בשחפת נע ונד ברחבי אירופה. לאחר ביקורו הכושל בארץ ישראל ב-1929 שב לווינה, ממנה עבר לפריז, וכאשר פרצה מלחמת העולם השנייה נעצר שם כנתין זר, עד שצרפת נכבשה ידי הנאצים. לקראת סוף המלחמה נעלמו עקבותיו אך ככל הנראה הוצא להורג ב- 1944 בצרפת או בגרמניה. הרומן הגדול שלו "חיי נישואים" שנדפס בשנים 1929-30 ויצא ב-1986 בנוסח חדש ומתוקן בספריה החדשה, בעריכתו של מנחם פרי.

הרומן מתאר מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין סופר יהודי, גורדוייל, לבין תיאה פון-טקו, ברונית אוסטרית, שעוברת גיור מהיר, נישאת לו ומאותו רגע ואילך ממררת את חייו, בוגדת בו עם חבריו, ואפילו בנוכחותו, מרחיקה אותו מהצעירה היהודייה לוטי האוהבת אותו, מכחישה את אבהותו לבנם, שהיא עצמה מזניחה עד מותו, וכל אותה עת גורדוויל מסרב להתפכח מאהבתו אליה, אך נוטל על עצמו את האחריות לחוסר אוניו נכחה.  

לפני כעשרים שנה הועלה בתיאטרון חיפה עיבוד של הרומן, ועתה מעלה אותו גוף תיאטרוני חדש, אנסמבל אספמיה, בסיוע תיאטרון תמונע, ובעיבוד חדש, קאמרי, של דליה שימקו, שגם מביימת את ההצגה, ושל עופר עין גל, שגם מגלם את דמותו של גורדוויל. הגרסה הזאת מתמקדת במספר מצומצם של דמויות בעלילה, תוך שילוב מעניין של קטעים מוצגים מבנובלה שכותב גורדוויל ובקריינות מוקלטת של קטעים שלא הומחזו. בהתאם לכך גם התפאורה של אלכס ברויטמן מסתפקת ברמזים של בית קפה וינאי, חדר השינה של גורדוויל  ופינת העבודה שלו, ובסיוע התאורה הטובה של יעקב סליב נוספים גם קטעי רחוב ואחרים. דיתי אופק עיצבה תלבושות טובות, ואיסר שולמן עיטר במוזיקה וינאית ואווירתית.

הבימוי של שימקו קומפקטי מאוד, מתמקד  בעיצוב מערכות היחסים השונות, ממזג היטב את קטעי הסיפור שגורדוויל כותב בעלילה המצמיתה של יחסיו עם תיאה,  והיא מצליחה בעיקר לעצב בתבונה את משחקה של קבוצת השחקנים שלה (שעם כמה מהם כבר הגיעה להישג בהצגה "קשר דם" שהיה עיבוד מעניין למחזהו של ארתור שניצלר "המעגל".  הצלחתם הראשונה, כקבוצה, היא בהגשת הטקסט העברי המיושן מאוד, שלאחר הדקות הראשונות "המוזרות" הופך בפיהם טבעי וקולח.

התפקיד הקשה ביותר במחזה הוא זה של גורדוויל, בהיותו אנטי-גיבור מובהק שנושא את משא הדרמה, אך אינו נותן לעצמו ולזולתו – ומשום כך גם לקהל - הסבר ברור למתרחש בתוכו, לעקשנותו לדבוק בתיאה ולעוורונו המוחלט לאהבתה של לוטי. עופר עין גל עושה את התפקיד הזה בטבעיות, כאילו גורדוויל צופה מהצד בעצמו ובתיאה ואינו מבין את פשרם. עיקר הישג הוא בחלקה  האחרון של ההצגה, כאשר הוא נראה כמי שהתרוקן כליל מחיותו, ובכל זאת מצליח לשלוף מתוכו רגע של עוצמה נפשית טרגית.

את תיאה, שותפתו למשחק הסאדו-מזוכיסטי, מגלמת מאיה מסנר בנחישות של פיתון, הלופת את קורבנו עד בוא רגע ההכשה. היא נשית מאוד, מפתה, מינית ומאיימת מהרגע הראשון של הופעתה בבית הקפה, והיא הופכת למפלצתית תמונה אחר תמונה. כנגדה, ריקי בליך, שמתחילה את ההצגה בקלילות וינאית נעימה, צוברת נוכחות טרגית מרטיטה בחלקה השני של ההצגה כשהיא מתחננת על חייו של גורדוויל ועל מימוש אהבתה. ברגעים אלה בליך חושפת יכולת מרשימה של ביטוי והבעה של מגוון רגשי – כשאת התקווה והאמונה תופסים הכאב והייאוש.

ליאת אקטע יוצרת היטב שתי דמויות נשיות שונות מאוד – רייזי המלצרית הנאמנה העדה למתרחש בבית הקפה, ופרנצי בסיפור שגורדוויל כותב, שנשרפת באהבתה ודעתה נטרפת.  גם תומר בן דוד מעצב היטב את הזיקה התיאטרלית בין שני תפקידיו – אורליך, חברו של גורדוויל, ואלפרד גיבור הסיפור שלו. קובי שטמברג יוצר דמות ברורה מאוד כד"ר אספל, שנופל קרבן לתעלוליה של תיאה ונגרר למיטתה בנוכחותו של גורדוויל.

 נורית כהן הוותיקה, שראינו אותה מעט מדי בשנים האחרונות, מרשימה  בתפקיד גברת פישר, מנהלת משק הבית, שיוצרת בפטפוטיה את הרקע המציאותי לסיוט. שלום שמואלוב הוא הקריין המצוין שמעביר בקטעים המוקלטים את סיפור העלילה החיצוני והפנימי.

בסיכומו של דבר "חיי נישואים" של שימקו ועין-גל היא הצגה מעניינת וטובה שמצליחה לשמר את ייחודו  של הרומן הנפלא של דוד פוגל, שיש בו יותר מתיאור של מערכת יחסים פרטית, וניתן לראות בו מראה ליחסים הסאדו-מזוכיסטיים  של יהדות אירופה עם עוינות עמיה, ואולי אפילו כאזהרה, שאיש לא נתן לבו אליה, מפני תוצאותיהם, כעבור עשר שנים.