סיפור האהבה הגדול של שקספיר זוכה לבימוי משולש וביצוע צעיר ורענן שמבליט את הטרגדיה של צעירי הדור שלנו
משחקים של מוות
הם בקושי הגיעו אל סף בשלותם, שני האוהבים האלה, ולמרות הטקסט הנפלא, הפיוט ועוצמת הביטוי ששקספיר העניק להם ביד נדיבה, הם עדיין בחיתוליהם, עדיין ילד וילדה שהאביב מתעורר בגופם והלהט, אך ההתלהבות והנחישות מפרידות בינם לבין סביבתם ובסופו של דבר מאחדות אותם במותם.
עולם של טעויות במערכות השלטון והחינוך מוליד דור שמשחקי הילדות והנעורים שלו רוויים אלימות. זה מתחיל במשחק שמחקה את עולם השנאה שהמבוגרים מפרנסים, ומהר מאוד מדרדר לקרבות רחוב, לדקירות סכין ולכלי נשק אחרים. בכל יום ראשון קוראים בעתון על מעשיהם בכיכרות, באוטוסטרדות ובמועדונים, ובעמודים הפנימיים מסופר על משפחות הפשע וילדיהן.
בהצגה הזאת קוראים למשפחות המריבה מונטגו וקפולט, והן קורעות לגזרים את שלוותה של העיר ורונה ואת צו השליט. גם הטובים, הנאורים והמשכילים ביותר נוטלים חלק במשחק המוות והאימה בחצרות ובכיכר העיר. וכתמיד, אם במלחמות לאומיות או בקרבות רחוב, אם תחת הפגזה או בשעת ירי על יעד העובר ברחוב הראשי, או בתחרויות של כלי רכב שועטים, ותמיד יהיו שם הקרבנות החיפם מפשע, שבהצגה הזאת קוראים להם רומיאו ויוליה. ילדים בסך הכל, שהתשוקה נולדה בנפשם ובגופם, והם חיפשו לעצמם רגעי תום וחום האנושי.
שילוב כוחות של שלושה במאים
עלילת המחזה אולי כבר איננה מפתיעה, אבל שפתו של שקספיר כאן היא אולי באחד משיאיה המתקשרים ביותר ובהצגה הזאת התרגום המופלא בעושר העברית של אברהם עוז חושף אוצרות של דימויים, הברקות פיוטיות וחידודי לשון שכוסו באבק דרכים, ואפילו צרור קללות מדהים שאב מאוכזב מטיח בבת המסרבת להינשא לבחיר לבו.
ואיך עושים מעשה נסים דומה גם בהצגת המטמון הזו? חברו להם שלושה במאים צעירים, טל ברנר, דפנה רובינשטיין ועידו שקד – שלושתם מבתי מדרש שונים – והחליטו לנסות כוחם הבימתי יחד אבל לחוד, חילקו ביניהם את המחזה ולכל אחד מהם ניתנה הרשות לביים את חלקו בדרכו שלו, על סמך ניסיונו, תפיסת עולמו ויכולתו להביא אותה לידי ביטוי. כך גם פרסמו את ההצגה המיועדת.
אבל אי שם בדרך אל היעד, נפל האסימון והשלושה הבינו שמדובר במחזה אחד – ובעיקר כשמדובר בקבוצת שחקנים קטנה ובצורך לקצר – ואת האגו טריפ האישי המירו בשילוב כוחות. התוצאה היא שהשלושה התמזגו לבמאי אחד והפיקו הצגה רעננה ומענגת, ושקספירית מאוד בלי בושה. הם אף השכילו להבליט את הקומי שבחלק הראשון ההופך לטרגדיה עתירת דמעות משננעץ הפגיון בחזהו של מרקוציו העליז, ובנשימתו האחרונה מטיח את קללתו בשני בתי האב.
אינני יודע מי מהבמאים אחראי לרעיון זה או אחר, וזה באמת כבר לא חשוב מרגע שהאור עולה על הפרולוג המתאר את רקע השנאה, ועד שבסוף המסע האור המעוצב יפה כל כך על ידי ניב מנור, יורד על זוג האוהבים השרועים ללא רוח חיים. סוף עצוב במרכזה של הזירה הלבנה שעיצב ביד טובה ערן עצמון, מוקפת בקלעים שחורים, ועם כמה צלבי עץ גדולים, שחורים, שעליהם כבר ממתינים העורבים לפגרים שיבואו. גם התלבושות הקלילות שעיצבה מיטל לוי שחורות, ורק יוליה בבתוליה, בחתונתה ובמותה, לובשת לבן. מירה רובינשטיין יצרה כוריאוגרפיה יפה לעין לצלילי המוזיקה הערבה של אייל הרכבי שמוסיפה נופך של חן למכלול.
שבעה שחקנים נלהבים
מעלתה הגדולה ביותר של ההצגה הזאת היא בהתלהבות הנעורים של קבוצת השחקנים, שבעה במספר, שמצליחים להעביר את הטקסט השקסיפירי בנוסח עוז, ולשחק בהנאה גלויה את תפקידיהם. רינת מטטוב מגלמת יוליה אימפולסיבית, נחושה בדעתה, מינית מאוד. יובל טטוניס המגלם את רומיאו הצליח כבר במונולוג הראשון שלו על אהובתו רוזלינד ליצור אמינות מינית מוטרפת, והמשיך להתבגר היטב אל חוויות הלילה הראשון. שניהם יחד יצרו תמונת מוות מרהיבה ומרגשת.
לביא זיטנר מצוין בפרולוג, והגייתו המדויקת מסייעת לו היטב – החל במונולוג על המלכה וכלה בתמונת מותו - לעיצוב דמותו המיוחדת של מרקוציו, ידידו של רומיאו, אפילו פטרונו החברתי, ועוד יותר מזה כמי שחושק בו – באמת או בשעשוע - לעצמו. חי דוידוב נהדר כאביה של יוליה, בשפיותו ובזעמו גם יחד, והוא גונב לעצמו ולחבריו את ההצגה בתפקיד האומנת, שעיצובה על ידו הוא מלאכת מחשבת קטנה. ערן בן צבי טוב כאביו של רומיאו, ומרשים בתפקיד הנזיר לורנצו, השותף הנלהב מדי לייחומם של שני הצעירים המאוהבים. הראל מוראד קליל, קופצני ונלהב בתפקיד בנווליו, חברם של רומיאו ומרקוציו, והוא משעשע בעדינותו בתפקיד אמה החסודה של יוליה. שרון פרידמן מעצב בדייקנות שתי דמויות במחנה הנגדי – טיבלט חם המזג ופריס המאוהב ביוליה.
לסיום, אציין כי ההצגה הזאת המועלית בסיוע חשוב של תיאטרון תמונע היא הצגה שקספירית טובה וראויה לכל המשפחה הפרטית והחברתית – הורים, מורים ומחנכים שייזכרו במה שהוזנח כבר שנים רבות, ותלמידים, אפילו חיילים, וכל הצעירים שנכנסים למעגל החיים, האהבה והתחרותיות בתנופה כואבת.
***
נ.ב. תודה למי שהניח כריות על כסאות הצופים באולם הסייקל.
03/03/2008
:תאריך יצירה
|