מחול - משורר רוק בהתהוות?

בני בשן בהופעה: לעתים חתרני, שטותניקי לפרקים אבל תמיד מעורב במה שקורה מסביב

עירני לתרבות המשתוללת בחוץ

לו היה בני בשן ראפר, לבטח היה פותח את ההופעה שלו עם “אני בני בשן”, ששורות הפתיחה (והצנועות במילות השיר) אומרות: "אני הכי חתיך בתל אביב/ אני הכי יפה ברמת גן/ אני הכי חכם בכרמיאל/ והכי אבל הכי אבל הכי חמוד/ בקינגסטון טאון". אבל בני ("בשנזליזה/ בשן ילד שן") בשן הוא - בהיעדר הגדרה ממצה אחרת - משורר רוק, ולכן הוא שומר את ההתבטאות ההיפ-הופית-הטווסית להדרן הנועל את הופעתו. עניין של פרספקטיבה ראויה וסדר עדיפויות.

בעוד "חתיך" ו"יפה" הם עניין יחסי - כי בשן הוא איש גדול עם כרס קטנה ושיער ג`ינג`י מקליש אסוף בקוקו חסר-תואר - באשר ל"חכם", תמימות הדעים כבר גורפת. ואם לא חכם, אז לפחות כותב מבריק, רעיונאי עם ראש טוב והומור מילולי יוצא דופן, כזה שבמשחק מלים יהפוך שיר ערש לשיר ארס ובה-בעת גם לשיר הרס. קשה להגדיר את בני בשן כזמר. אין לו הכלים הקוליים האופטימליים הדרושים והוא גם נטוע במקומו כשרק אמות וכפות ידיו בתנועה. אולם בפוזת המשורר-שקורא-ושר-את-שיריו הוא לא צריך להיות מייק ברנט. הוא רק דואג שנשמע ונבין מה הוא מנסה לשיר.

בשן מריץ עתה את "שירי עם אישיים", אלבומו השני, שראה אור לפני כמחצית השנה. אוסף של שירים שכתב והלחין (המוכרים ביותר שבהם הם “ליושינקה” ו”דפוק וזרוק”, גירסת הבארים המתקדמת ל"צבוטותי וקוטותי" של ילדותנו) כשביניהם משלב - בהגשה שהיא תמהיל של רצינות מעושה ומבוכה מקצועית - הגיגים מחורזים, שברי שירים וקטעי-מעבר קצרצרים, שייצאו ביום מן הימים בספר ששמו לא ברור עדיין, "אנשים נוטים למות" או "חמישים גיטרות קטנות". דוגמאות? "יש לה תחת גדול עד דממה/ יש לך שערות בכתפיים ערימה", מתוך "שהשמש פוקעת"; "מימין אפשר לראות קקי של פרות/ משמאל אפשר לראות קקי של פנים/ אני גאה להיות לכם מדריך הטיולים", מתוך "קקי של פרות"; או "החלילן מהמלין שיכנע רק עכבר אחד, והוא ששיכנע את כל העכברים האחרים"; וגם "יזכור עם ישראל את אלו שליבם עדיין פועם".

בשן משתמש בסלוגנים קאנוניים ("חושו אחים חושו"), בציטוטים ידועים ("תודה") ובתבניות פולחניות שגורות ("שמע ישראל", "יזכור") ומשנה אותם בעורמה ובתכסיסנות. על הפשט שלהם הוא מלביש את הדרש שלו, הומור פנימי, פרטי ואגבי, שלפעמים הוא חתרני ובוטה להכעיס, לפרקים שטותניקי בתכלית ולעתים דברי כפירה בעליל, אך גם מלמד על עירנות לתרבות שמשתוללת בחוץ, מעורבות בנעשה ומגיבנות לנשמע. כשני שליש מתריסר השירים לקוחים מ"שירי עם אישיים", שלושה-ארבעה (בהם "מה קרה לך ברחם" ו"אדינבורו") מ"בואו", אלבום הבכורה שלו מ-2004, ושיר אחד, "עצוב פה בלעדיה", הוא של איתמר רוטשילד, נגן הגיטרה, הזמר האמיתי בהרכב הנגנים שלו ומי שעוזר לו לשיר. מבלי להמעיט בחלקם של נגן הבאס איתמר ברק, המתופף שי ברוך, ובעיקר הקלרניתן אבנר המאירי.

ההופעה הנדונה הייתה מופע הנעילה של פורמט אחד, שבו אירח זמרים-שחקנים עמיתים, אורחים לרגע, שגילו רוח ספורטיבית-הומוריסטית ודיקלמו-הגישו, כל אחד בתורו, אחד מלהיטיהם ברוח הבשנית, שונה ורחוקה מהמקור שלהם (ברי סחרוף קרא מהדף את "כמה יוסי", דני סנדרסון שיחק את "שירות עצמי" ורמי הויברגר "הבריז", ובשן נאלץ לקרוא במקומו את "קבל את אביך ואת אימך"). עתה נכנסים "שירי עם אישיים" לתבנית של מופע אקוסטי, שזה אותו דבר, רק בלי אורחים, ומן הסתם במקומות קטנים יותר ושאפתניים פחות מאשר "צוותא", שגדול עדיין על מידותיו של בשן ועל מספר הצופים שלו. ימים יגידו אם בני בשן יהפוך מיוצר של קטע ודאחקה למשורר חשוב ומשפיע.

בני בשן, שירי עם אישיים. צוותא תל אביב, 3 במרץ 2008.