נקודות של צחוק

על הבמה עומדים אנשים מוכשרים, שמנסים לעשות משהו טיפה שונה ממה שראינו עד כה ובכל זאת הקונספט לא ממש עובד ולראייה -  כמות האנשים שעזבה את האולם לפני תום המופע. הנקודה המנחמת היא שהקהל דווקא נוטל חלק במשחק התפקידים שקרטושקעס מנסים לייצר, מכאן נובע שאולי העניינים עוד יכולים להשתפר.
 
הרעיון של קרטושקעס, שעובדים על פי שיטת הפלייבק, הוא פשוט – יעל מנחת הערב זורקת לחלל רעיונות לסיפורים או לאירועים. הקהל מתבקש להחזיר לה כפידבק כל מיני אירועים שקרו וקשורים לנושא שהועלה, למשל יום האשה, פורים ועוד. בשלב הבא מתבקשים חלק מהיושבים בקהל לעלות לבמה ולספר סיפור אישי שקרה להם וקשור לנושא המדובר. חברי קרטושקעס יושבים ומקשיבים היטב, לפעמים מפנים לאותו אדם שאלות כדי להבהיר סיטואציות או קווי אופי של המשתתפים בסיפור. בסופו של דבר ממחיזים הקרטושקעסים את הסיפור והופכים אותו למשהו שאמור בעיקר להצחיק.
 
בחלק מההמחזות היו נקודות של צחוק, בעיקר כשעדי פוזנר נטל על כתפיו את ההובלה, אבל הנקודות האלו היו מעטות מדי ולא הצליחו להחזיק ערב שלם. בנוסף, הסיפורים של האנשים לא היו  מי יודע מה מצחיקים או שנונים, וזה הפך את המשימה של קרטושקעס לבעייתית ואולי אפילו בלתי אפשרית, בהיעדר חומרי גלם  מעניינים מספיק.
 
נדמה לי שכדי להרים מופע בהשתתפות פעילה של הקהל, האמן צריך לפתוח את הערב במונולוג או בקטע משחק משלו. משהו שיבהיר לקהל מה מצופה ממנו, שישבור מחיצות של חוסר נעימות ושיכניס את אלו שבדרך כלל יושבים בחושך ורק מסתכלים למוד של פעולה. אפשר לראות את זה אצל כל אמני הסטנד אפ המובילים – קודם הם עולים, מדברים ומצחיקים ורק אחר כך הם פונים לקהל. אצל קרטושקעס תחילת המופע הייתה בשיר אטי, חלקו בג`יבריש ובחלקו האחר המילה "קרטושקעס". במהלך השיר השחקנים עמדו על הבמה או במקסימום פסעו כמה צעדים בצורה איטית וקצת מנומנמת. כאן לדעתי הם פיקששו בגדול, כי כאמור צריכה הייתה לבוא הכנה של הקהל למה שהולך לקרות.
 
רק אחרי השיר לוקחת על עצמה יעל את הובלת המופע, וגם אז זה נעשה בצורה יבשה וישנונית למדי. האפקט המצטבר הוא שבתחילת הערב מספר הידיים שהורמו לאוויר בכל פעם שיעל שאלה שאלה היה גדול לאין שיעור ממספרן בסוף הערב. לקראת המערכונים האחרונים קשה היה למצוא מתנדבים שיעלו לבמה כדי לספר את סיפורם.
 
דווקא הקהל הישראלי הוא אידיאלי להרמת מופעים בסגנון של קרטושקעס. אנחנו מאוד אוהבים לעמוד באור הזרקורים ולו לכמה דקות. העניין הוא שאנחנו כל כך בטוחים שכל אירוע שקורה לנו בעולם הזה ראוי להיקרא סנסציה, וזה לא ממש ככה. לפחות לא ברוב המקרים. אנשי קרטושקעס אולי צריכים ללמוד לזהות מבין היושבים מולם את אלו עם הניצוץ בעיניים, אותם אנשים שיכולים בעזרת סיפור להצית את הדמיון ולתת לקרטושקעסים נפט שאפשר ליצור ממנו יהלומים של צחוק. אפשרות אחרת היא לעשות מעין "אודישן" בלייב לסיפור ואולי לתת לקהל לבחור את מה הכי יצחיק לראות בתור מחזה.כרגע זה עדיין לא עובד.

 
אנסמבל קרטושקעס, קפה תיאטרון הקאמרי, 9 במרץ 2008. משתתפים: דורית לוברני , הילה פרידמן , טל ברקן, יעל בן ארי, מייקל מרקס, מעין יובל, מרט מיירוביץ`, נטע לכיש , עדי פוזנר.