תיאטרון נטו
 
לא בכדי פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", הוא פסטיבל התיאטרון הפרטי מאריך הימים ביותר בישראל - והשנה הוא יתקיים, בחול המועד פסח בפעם השמונה עשרה. אגב, בכדי להסיר ספק ולהבהיר כוונה, ההגדרה "פרטי" מתייחסת לפסטיבל, שהוא מותג בבעלות פרטית, של יעקב אגמון, הוגהו ומפיקו, ולא לסוג התיאטרון המוצג בו, למרות שגם הוא, בחלקו לפחות, יכול להיחשב "פרטי".
 
במבט לאחור וגם לרוחב, הצגת יחיד היא מוצר תיאטרוני כל כך טריוויאלי, היום ובכלל, שאפשר רק לתמוה איך לא נוסד הפסטיבל הזה עוד קודם. ועובדה שרבות מההצגות שעלו במסגרתו שרדו שנים עלי במות, מ"הנמר" עם רמי ברוך, "יהודי בחושך" עם שמואל וילוז`ני ו"בצהרי יום" עם יפתח קליין, דרך "הגר" עם הדס קלדרון ו"`בטווח יריקה" עם חליפה נאטור, ועד "פשוטה" של מיקי פלג-רוטשטיין ו"ככה זה קרה" עם נטשה מנור. אין בכך, כמובן, להמעיט ממקוריות החשיבה והיזמות של אגמון, מפיק תיאטרון רב פעלים ורב ניסיון, שהיה הראשון להכיר ולסמן את הצורך במסגרת, בקורת-גג משותפת ובפוטנציאל האמנותי ואולי גם המסחרי של תיאטרון נטו.
 
אלא שבניגוד לפסטיבלי תיאטרון אחרים -  מפסטיבל תיאטרון אחר בעכו ועד פסטיבל ישראל, מפסטיבל תיאטרון קצר ועד "קסם של אגדה"-  ל"תיאטרונטו" אין עדיין בית, למרות ח"י שנותיו. לא המדינה, לא רשות מקומית, לא מוסד תרבותי ואפילו לא מרכז תרבותי, "הצליחו" לביית אותו. ההתחלה, כזכור, הייתה באולמות מרכז סוזן דלל שבנווה צדק בתל-אביב; לאחר מכן נדד לאולמות "הבימה", עם התמנותו של אגמון למנכ"ל החירום של התיאטרון הלאומי; ב-2006 חזר שוב לסוזן דלל, אך שנה אחר-כך נדד צפונה, עד אולמות האבירים שבעכו העתיקה; והשנה מגיע לאכסנייתו הרביעית (או החמישית, אם תרצו) והמבוזרת אף יותר -  אולמות תיאטרון ואולמות אחרים ביפו העתיקה. 
  
מותג פרטי 
 
זה מן הסתם, גם הקסם וגם הבעיה של המפעל. שקל לשווק אותו, קל להשתכנע בצדקת הרעיון שלו ולא מסובך לזכות ביחסי ציבור עבורו, אבל בהיעדר תמיכה ציבורית (או אחרת) על בסיס שנתי, בלתי אפשרי לאזן אותו כלכלית, שלא לדבר על סיכוי לרווח. כי עם כל הפשטות הגאונית והאטרקטיבית שבהצגת יחיד מוצלחת ומצליחה, כשהיא עושה את צעדיה המהוססים הראשונים היא זקוקה לגב כלכלי איתן ונדיב, ואת זה התיאטרונטו לא יכול להבטיח מעבר להצגות שבמסגרת הפסטיבל (בין 4 ל-6 העלאות בלבד). לאחר מכן ההצגות חופשיות לנפשן, פרטיות לגורלן. אם הן שייכות לגופים מפיקים קיימים כמו התיאטרונים הציבוריים - שפר מזלן, אם הן עצמאיות -הלך עליהן.
 
זו הסיבה שהתיאטרונטו נשאר עדיין מותג "פרטי". היזם עדיין מחזיק בסטארט-אפ, ברעיון ובזיכיון, לא עשה עליו "אקזיט" וגם לא "הצליח" למכור אותו (למרות שהביע נכונות להיפרד ממנו ב-2003 עם סיום תפקידו בהבימה). וכיוון שהרעיון עדיין נכון, מוצדק אמנותית ומצטייר כבעל אופי פסטיבלי חגיגי מובהק, הוא ממשיך להסתובב עמו ולהפיץ אותו, וכמו קוקיה מטיל את ביציו בכל פעם במקום אחר. וכמו הקוקיה, כשהוא עוזב את הקן (אחרי שנדם הפסטיבל) וממשיך הלאה, המארחים נשארים להתמודד עם ההפסדים הכספיים. סוזן דלל לפני שנתיים, כמו עיריית עכו אשתקד.
 
על פניו, החיבור עם האולמות הקטנים והאקזוטיים של יפו העתיקה - התיאטרון העברי-ערבי, הסימטה כליף ומוזיאון יפו, הוא אידיאלי. יכול להימשך לנצח, ללא קשר לאיכות ההצגות, אך בכפוף למדיניות התקצוב של עיריית תל-אביב-יפו. תקציב תיאטרונטו ה-18 נאמד בכמיליון ש`. מרכיביו עדיין לא סגורים וחתומים. יש הסכמות עקרוניות מצד גופים ממסדיים כעירייה, משרד התרבות, מפעל הפיס ואחרים (כמו מטה חגיגות השישים) לתמוך כספית, אבל סכומי הסבסוד עדיין לא נקובים. כרגע הסיכון הוא על אגמון ומשרד ההפקה שבראשו הוא עומד.
 
הסעיף היחיד שניתן למדוד אותו היום, במרחק של חודש מהתיאטרונטו, הוא ההכנסות ממכירות כרטיסים. תפוסה של 100 אחוז, שפירושה מכירת כל 5,000 (בקירוב) הכרטיסים במחיר ממוצע של 40 שקל לכרטיס, תבטיח, במקרה הטוב, כ-200 אלף שקל, כ-20 אחוז מהתקציב המשוער. וגם עזרה של שגרירויות זרות בהבאת שש הצגות יחיד מחו"ל לא יכולה להבטיח עתיד כלכלי מזהיר יותר לפסטיבל, ללא סיוע מסיבי מבחוץ. מעניין עוד כמה שנים יוכל אגמון להסתובב עם הרעיון ללא בית קבע לתיאטרונטו.
 
ולא אמרנו מלה על הפרס הראשון להצגה הזוכה, בחסות קרן רבינוביץ` על שם נסים עזיקרי ז"ל, שעומד על 10,000 שקל בלבד, והגיע הזמן, מזמן, לרענן ולשדרג אותו.