יד חופשית להרפתקאות
 
זהו הפסטיבל השביעי, חלק ממסורת מאוד מוצלחת של הרחבת הקשת של פסטיבלי ג’אז מעבר למקומות המסורתיים והוותיקים. מה יש לתיאטרון גבעתיים להציע לקהל של גוש דן? די הרבה, לפי התוצאה. מלבד האפשרויות  במתחם - רחבה חיצונית גדולה, לובי שאפשר להופיע בו כשקר בחוץ, אולם גדולף  מרתף ג’אז  ואירוח סימפטי - הכי חשוב הוא שיש הרבה רצון להסתכן בהרפתקאות ונותנים יד חופשית לדמיונו של המנהל האמנותי (דובי לנץ, הממשיך מהשנה שעברה).
 
היבוא מחו"ל כלל את החצוצרן הוותיק לו סולוף (הזכור לנו מהסולו המיתולוגי בשיר Spinning Wheel של "דם יזע ודמעות") שאוהב מאוד לנגן בישראל, את הפסנתרן הצרפתי לורן אסולין שהופיע בדואט עם הסקסופוניסט דניאל זמיר ואת הפסנתרן הצרפתי, אמן סגנון ה"ראי" האלג`ירי מוריס אל מדיוני. יחד עם הסקסופוניסט אלי דג`יברי המחלק את זמנו בין ישראל לארה"ב מקבלים קבוצת אורחים,המעורה ברובה בעשייה המוזיקלית הישראלית, ומפרה אותה בביקורים חוזרים.

אך גאוותו של הפסטיבל היא בעיקר על השילובים והבכורות בהפקתם המקורית. כך נוצרה ההפקה המקורית הראשונה שבה יוני רכטר מופיע בתכנית שכולה ג’אז, נוצר  השילוב בין ערן צור ואלי דג`יברי, גני תמיר חזרה להופיע בערב ג’אז וחודש הקשר בין הפסנתרן מוריס אל מדיוני לפייטן ליאור אלמליח. בנוסף-מופעי עמידה של ג’אז פאנקי (Fאנקשטיין, קוטימן). לא יכולתי להיות בערב הראשון ודיווח זה כולל שלושה מופעים מרכזיים בשני הערבים הבאים.
 
זקוק לטקסטים כדי להמריא
 
יוני רכטר אוהב לנגן ג’אז , להכניס תבליני ג’אז להלחנותיו הווקאליות ולכתוב קטעים אינסטרומנטליים אך למעט כמה מופעים שערך בראשית דרכו (וחלקם צוטטו במופע)- זהו ערב הג’אז הראשון שלו. הכרתי את רכטר במופע "הכל זורם" של גל"צ בשנות השבעים שבו שילב הלחנה קלאסית,ג’אז ושירי משוררים. במרוצת השנים היה הג’אז רק כישרון נלווה שלו ויש לכך סיבות עמוקות. המרכיב ההיסטרי, האנרגטי, השחצן, החוצפני הדורש הקשבה בכל מחיר אינו שייך למאגר הנפשי שלו.
 
לפעמים נדמה שהוא יודע יותר מדי, שבוי בתוך הסגנונות שבשליטתו וזקוק לטקסטים כדי להמריא. אני עדיין סבור שגאונותו של רכטר מגיעה לשיאה עם המילה, ולכן אני (וגם הקהל שקנה את כל הכרטיסים מבעוד יום) אוהב לשמוע אותו שר, הגם שאינו זמר. ההדרן השני, ללא תזמורת נמשך שתי דקות וכלל את השיר של עלי מוהר "זה כל מה שיש", שבא אחרי השירים "ארצה לומר" (מוהר)  ו"אז  מה אם בן אדם" (של אברהם חלפי) וסיכם את האהבה שיש לנו לשני היוצרים הגדולים, רכטר ומוהר, במילים:"..ובית קפה קטן, פסנתר, כסא, פסנתרן".
 
מעבר לכסא ולפסנתרן הצטרפו לרכטר עוד ארבעה נגנים –שניים ותיקים (אהרוני בן ארי ואלון נדל) ושני צעירים (אמיר ברסלר וחגי אמיר) המנגנים לראשונה עם רכטר. הקווינטט הגיש מופע מקצועי מאוד, מהוקצע ודינמי -בקטעי ג’אז מורכבים, אבל מאוד מלודיים הסגנון הזכיר  להקות כמו"Steps Ahead" או Spyro Gira"".
 
מלודיה יפה מאוד תרם הבסיסט המוכשר נדל לכבוד בנו, אדם, שנולד באותו שבוע. אהרוני בן ארי, שכישרונותיו הרב גוניים כנגן מקבילים לרכטר תרם קטע ג’אז חופשי  בשם Freely וחשף בדרך זו את אופיו של ההרכב: זה לא היה ג’אז חופשי באמת. למרות שרכטר הודיע כי זהו קטע הפורץ את המסגרות, אבל רכטר ובן ארי אוהבים לנגן וליצור בתוך המסגרות.
 
 הקטע האהוב "הנקניק מצייטלין"(כינוי שהדביק איינשטיין לרכטר בתחילת דרכו) מוכר כאות פתיחה לכמה תכניות רדיו משנות השמונים ועד היום, וגם זה איזשהו סימון: איני מתפלא אם תכניות רדיו תבחר לוגו מבוסס על הכתיבה הדינאמית החוזרת על מוטיבים קצרים ומפתחת אותם מבלי לפגוע בצורה, וזה מאפיין את רכטר.
 
הרגשתי שהוא מתחיל להשתחרר לקראת הסוף, שבו הרשה לעצמו להכות בפסנתר ולנגן פה ושם תו לא נכון, כמסורת פסנתרני הבלוז. בסך הכל זה היה ערב מרתק, חושפני, ראשוני בדרכו ומקורי.
 
יוני רכטר " בתנועה מתמדת": יוני רכטר –פסנתר, אהרוני בן ארי-גיטרה, חגי אמיר –אלטו סקסופון, אמיר ברסלר –תופים, אלון נדל-בס, 14 במרץ 2008.
 
המעט של  דג`יברי
 
המופע המשותף של ערן צור ואלי דג`יברי היה ערב קאמרי ומינימליסטי מבחינת האמצעים –אך לא מבחינת תוכן. בדרך הטבע, כאשר יש מילים הן משתלטות על התוכן, ומי שמדבר או שר הוא הסולן. היה מוזר לקבל את דג`יברי בתפקיד של מלווה, אמנם לא מלווה רגיל-הוא שר קול שני, חיבר מנגינות ושר אותן, אך כישרונו הסולני רק בצבץ במעברים וגם הפסנתרן בעיקר ליווה בצניעות (אני זוכר רק קטע אחד בו לקח סולו).
 
ערן צור אוהב להיות בלתי צפוי, לספר סיפורים חושפניים והשירה עבורו, כמו נגינת הבס, היא רק אחד האמצעים לגילוי עצמי. אלי דג`יברי אוהב הרפתקאות, חיבורים, הפתעות. ראיתי אותו מופיע בערב דומה עם אלון אולארצ`יק לפני שנים מספר. הפעם חיבר ושר שירים חדשים, שר קול שני גבוה שהתחבר יפה לבריטון שלערן צור.  הוסיף קטע במנדולינה והראה לנו שסקסופון יכול להחליף תפקיד של בס, על ידי פרישת האקורד ממש בפי שבסיסט אמור לעשות (בשיר "תכלית בתחתית"). כל המלים היו סביב אהבה, כאשר אצל צור היא בוטה, מעורבת בקנאה, בבושה ובזעם. הצמד שר את "פרפרי תעתוע", "תותים" וצור שר בגרמנית (לא יזיק לו לעבוד קצת על המבטא) את "לילי מרלן". לקינוח הוסיפו ביצוע מאוד מקורי של "אל תדברי על אריק" של שלומי שבן -והפעם, ללא פסנתר.
 
אין ספק שאצל אנשים כל כך קומוניקטיביים, תיאטרליים ומוכשרים כל מפגש יהיה חוויה. אך המעט שהראה דג`יברי בסקסופונים רמז על אפשרויות גדולות שלא נוצלו לו היה פה הרכב יותר מלא, פחות קאמרי. דג`יברי, בניגוד לצור, שהשפה היא הכלי שלו, לא הראה כל מה שהוא יודע.
 
ערן צור ואלי דיג`יברי: ערן צור (בס, גיטרה, שירה), אלי דג`יברי (סקסופונים, מנדולינה, שירה) רונן שמואלי-פסנתר. 14 במרץ, 2008.
 
ביל אבנס, בלה ברטוק ועולם החסידות
 
למרות ששם המופע, "הפסנתר והנשמה היהודית", נשמע אווילי למדי הוא הגדיר בצורה ברורה ביותר את המופע. אדריאן -  בעיני הפסנתרן העמוק והרציני ביותר בסצנת הג’אז הישראלי  - בנה מופע על ניגונים חסידיים וקטעים מקוריים ואל מדיוני, הפסנתרן והזמר האהוב על כל מי שהמונח "ים תיכוני" אומר לו משהו, בנה עם ליאור אלמליח מופע ששילב פלמנקו, ראי ומוזיקה מרוקאית עם פיוטים מפורסמים.
 
אדריאן פתח עם "אדון עולם" ומייד נתגלו המעיינות מהם הוא שואב השראה-ביל אבנס, בלה ברטוק ועולם החסידות. בנוסף לעומק המוזיקלי הוא מוציא סאונד צלול מיוחד במינו מהפסנתר. אל מדיוני  מדיוני, לעומתו, מוציא מהפסנתר צליל של עוד, קאנון-תזמורת מזרחית מלאה. ליוו אותו שני מתופפים ובסיסט שידע לנגן בקשת  את המנגינות והוסיף עוד נדבך מוזיקלי. אלמליח הפתיע אותי כאשר שר, בין השאר את השיר "אני אשתגע" בגרסת פלמנקו, ובכלל סחף את הקהל ביכולת האלתור הקולית שלו שחיברה אותו, כפי שהסביר, אל הג’אז, שאינו המדיום שבו הוא נוהג להופיע.
 
הפסנתר והנשמה היהודית :אבי אדריאן (סולו פסנתר), מוריס אל מדיוני (פסנתר), ליאור אלמליח (שירה), 15 במרץ 2008.
 
לסיכום  היה משהו נועז ומקורי בשישי שבת:  אל-מדיוני, רכטר, אלמליח, ערן צור-אלה לא השמות שאמורים לאכלס פסטיבל ג’אז-אך כשמוסיפים אליהם את דג`יברי, אדריאן, ג’אז צועני באולם הקטן וFאנקשטיין במרתף- התוצאה עשירה, מגוונת ומעוררת מחשבות.
 
 
פסטיבל פסטיג`אז בתיאטרון גבעתיים, 15-13 במרץ 2008.