נלחם בהכחשת השואה
 
במפגש עם נציגי התקשורת המקומית עם אדולף "אברי" בורגר ועם במאי הסרט "הזייפנים", סטפן רוזוויצקי, בורגר בן ה- 90  גנב את ההצגה והפך את האירוע לתצוגת הסיפור הפרטי שלו (כפי שהוא רגיל לעשות בהרצאותיו בפני קהלים שונים). מהצגת הספר "סדנת השטן" אותו חיבר (שעל פיו, בעיקרון, נעשה הסרט), דרך הצגת שטר אותנטי של שטרלינג שזייף עם חבריו, ועד מסמכים שונים ותמונות שצילם וכלה בהורדת מעילו, הפשלת שרוול חולצתו, והצגתו לעיתונאים ולצלמים של המספר המוטבע על זרועו. "ככה הנאצים הטביעו בנו את חותמם, כמו שמסמנים בהמות", הוא מרעים.
 
 בורגר הפך את הצורך להביא בפני כל העולם את סיפורו לאידיאולוגיה - שמניעה את הטורבו הפנימי והמוטיבציה שלו -  כדי להילחם בהכחשת השואה, המרתיחה אותו. "יש מי שמספרים על מה שעברו ובוכים. אני מספר בקור רוח ובאופן שקול, כי חשוב לי להעביר את הסיפור היטב", הוא אומר.
 
הסרט זוכה אוסקר הסרט הזר, המבוסס כאמור על ספרו האוטוביוגרפי של איש הדפוס בורגר (המגולם על ידי אוגוסט דיהל), עוסק בקבוצת אסירים יהודיים, מקצוענים מיומנים במקצועות הדפוס, שלוקטו על ידי הנאצים ממחנות ריכוז שונים (בורגר היה בבירקנאו) והועברו למחנה סקסנהאוזן. שם ניתנו להם תנאים משופרים, ביתנים נוחים יחסית, אוכל משודרג, מוזיקה, מופעי קברט ואפילו שולחן פינג פונג. וכל זאת בתמורה לשיתוף פעולה מלא שלהם ב"מבצע ברנהרד", מבצע מתוחכם של הנאצים, לזיוף שטרות שטרלינג ודולר, על מנת להציף את השווקים הכלכליים של בנות הברית.
 
 יותר מאשר בבורגר, מתמקד הסרט בסלומון "סאלי" סורוויץ (קרל מרקוביץ`), זייפן כסף ואמנות ידוע לשמצה בזמנו. הקבוצה שיתפה פעולה תחילה עם הנאצים וחבריה זייפו מסמכים שונים, דרכונים ולבסוף לירות שטרלינג (במקום הודפסה כמות של יותר מ-130 מיליון לירות שטרלינג, במה שנחשב למבצע זיוף הכספים הגדול ביותר בכל הזמנים). הם היו חייבים לבצע את מלאכתם נאמנה, כדי לשרוד, אבל ידעו שכאשר יסיימו לנצל את כישוריהם, ייגזר דינם. בינם לבין עצמם התגלעו מחלוקות באשר להכרח להמשיך ולשרת את תעשיית המלחמה הנאצית, וכאשר נדרשו לזייף את הדולר, עשו האסירים כל שביכולתם (בורגר היה איש המצפון שהיה מוכן להסתכן כדי לחבל בתעשיית זיופי הכספים) כדי לעכב את מועד הצגת הדולר המזויף המושלם למפקד המחנה. ובכך הצליחו לפחות למנוע את זיוף הדולרים, עד סיום המלחמה. 
    
"לא כל היהודים הם אנשים מושלמים"

לדברי הבמאי רוזוויצקי: "מרגש אותי מאוד להיות כאן עם סרטי, וזה שונה עבורי מכל מקום אחר, וחשוב לי לראות את תגובת הקהל הישראלי לדבר הזה שעשינו. כמובן שהשואה היא גם חלק מההיסטוריה שלנו, האוסטרים, ותמיד רציתי לעשות סרט שיעסוק בתקופה המיוחדת הזו, שעליה למדתי. לאחר שנתקלתי בספר על הזייפנים הבנתי שנפלה לידי הזדמנות לביים יצירה שתהיה בה אמירה פוליטית, ויחד עם זאת תתאר מצב אנושי".  

לא היו לך חששות בתיאור היהודים הזייפנים שבעצם זכו ביחס מועדף במחנה?
 
"ברור שעיסוק בנושא טעון כזה מחייב רגישות והוא בעייתי במידה רבה. תחילה תיארתי אותם כאינטלקטואלים ואמנים, אבל הספר של בורגר הזכיר לי שהם היו אנשי צווארון כחול ברובם, אנשים נורמלים לכל דבר ועניין. לא כאלה שמחכים שירצחו אותם, אלא פשוט קבוצה של בני אדם שלא ידעו מהו הדבר הנכון שעליהם לעשותו בסיטואציה שבה היו. הייתי מודע לכך שהנושא רגיש ביותר, ולכן הקפדתי להציגם כבני אדם לכל דבר, כולל כאלה שאינם שומרי חוק. סאלי, למשל, היה סוג של עבריין, אדם שעובר על החוק כדי לעשות כסף".
 
כמה מבקרים ישראלים תיארו את סרטך כאנטישמי. מה אתה חושב על זה?
 
"אני לא חושב כך. אולי לא אני אמור להעיד על כך, אבל האופן שבו הצגתי את הדמויות, והנקודה שאותה רציתי להעביר היא שלמשל אדם שהוא נוכל קטן, כמו שסאלי היה, ממחיש את רצוני לשרטט דמויות אנושיות. אם האמירה שלא כל היהודים הם אנשים מושלמים היא אנטישמיות, זה משהו שאני לא יכול להתחבר אליו. אני לא יהודי, ועבורי העניין תמיד היה שלא ייתכן שקבוצה של אנשים נידונה למוות רק בגלל שהם ממוצא יהודי, חלקם דתיים, חלקם לא, חלקם אפילו לא מודעים לשורשיהם. בורגר עצמו אומר שהוא היה גרמני, שחלק מהמהות שלו היא כזו, גרמני-יהודי אבל עדיין גרמני. הרעיון הנכון בעיני היה להראות את היהודים כאנשים נורמלים, עם מגוון בעיות ודילמות אנושיות שלכל אחד יש".
 
מה התגובות לסרט בעולם, במיוחד אחרי הזכייה באוסקר?
 
"באופן כללי טוב מאוד, כולל באוסטריה שם הוא עבד היטב, והתגובות חיוביות. אותי הפתיעה ואכזבה העובדה שהמדינה היחידה שבה הוא לא כל כך הצליח היא גרמניה. הסיבה לכך היא כנראה שהקהל שפוקד את בתי הקולנוע הוא דור הנכדים של הנאצים, ויש להם עדיין רגשי אשמה של מה שקרה, אז הם מתקשים להתמודד עם העניין. הגרמנים הצעירים מנסים לדעתי להימנע מלהתעמת עם הנושא והאחריות הכרוכה בך. אוסטריה, לעומת זאת, ידועה כמדינה שמתנערת מלקחת כל אחריות לכל מה שקשור במעורבותה בשיתוף פעולה עם הנאצים ובזוועות השואה". 

הרצאות לפני 94,000 איש

על מעורבותו של בורגר בתהליך עשיית הסרט הוא אומר: "אם תקראו את הספר תגלו שהוא שונה לגמרי. הסרט אינו דוקומנטרי, אבל עשוי טוב מאוד, אחרת הוא לא היה זוכה באוסקר. יחד עם זאת, היה לי חשוב שבמידת האפשר תישמר האמינות של הדברים שאירעו. למשל, הערתי להפקה שהסוף של הסרט ארוך מדי, והתעקשתי על כך שישנו את מה שתכננו, להציג שכביכול הרוסים שחררו את המחנה. התעקשתי שיובהר שאלה היו האמריקאים. אגב, הסצינה בסוף הסרט, של האסירים שחושפים את מספריהם כדי להוכיח שהם היו אסירי הנאצים באושוויץ ובמחנות אחרים, ותחילה לא האמינו, היא מדויקת. כך בדיוק זה קרה. ב-5 במאי 1945 אנשי האס.אס לקחו את נשקם וברחו, ורק לאחר מכן האמריקאים הגיעו".
 
רוזוויצקי: "ברגר ליווה את ההפקה, כי הרי כתבתי את סיפור חייו. זו הייתה חוויה חיובית, ובגלל שהוא מרצה ומבין מהי דרמה, הוא ידע שחשוב לספר את הסיפור בדרך שאנשים יקשיבו לו ולכן היה פתוח סובלני לשינויים בתסריט. שמחתי שזו הייתה גישתו וכך שיתוף הפעולה בינינו היה מועיל ויעיל. אבל לפעמים הוא היה קשוח וסירב לשינויים שלא תאמו את המציאות".
 
כשבורגר נשאל מה היה גורל הכסף המזויף לאחר שחרור המחנה, הוא משיב: "אז הכסף המזויף כבר היה מונח בקרקעית אגם טופליץ, בעומק של כשמונים מטר. בשנת 2000 התקשרו אלי מארצות הברית וביקשו ממני לעזור להוציא את הכסף מהארגזים בהם נזרק לאגם. הם הביאו מכשירים בשווי מיליון דולר, ויחד שלינו את הכסף מהאגם. השטר הזה היה מונח כל הזמן הזה בקרקעית האגם, והדפוס נשמר היטב, אבל איכות הנייר הייתה גרועה כי באותה תקופה ייצרו אותו בטורקיה".
 
בורגר, שאשתו הראשונה נספתה בתאי הגאזים באושוויץ, ויש לו בארץ, בכפר מסריק, אחות, יפה בורגר-קראוס, מספר שכבר ב-1945 הוא החל לכתוב על קורותיו בשואה. "קצת אחרי המלחמה יצא הספר הראשון על זכרונותיי מהשואה. אבל מאחר שחששתי שלא יאמינו לי, בגלל הזוועות שתיארתי, כבר בעת השחרור ביקשתי מצלמה והתחלתי לצלם במחנה, לתעד כל דבר ולאסוף מסמכים. ידעתי שלא אוכל לכתוב ספר ושיאמינו לדברי, ללא תיעוד מצולם. כיום אני מחזיק ביותר מ-245 מסמכים שעליהם התבסס הספר השני שפרסמתי. מסמך מזעזע אחד מאלה מתעד מכירת 300 קילוגרם שיער נשים. כמה נשים היו צריכות למות כדי לאסוף כמות שיער כזו? הרוצחים האמיתיים היו גם חברות התעשייה הגרמניות, שהשתמשו בשיער הזה לייצור חלקים, בעיקר למטוסים".
 
מה גרם לך להקדיש את חייך להרצאות בנושא?
 
"ב-1975 הציע נאצי פרס גבוה למי מהניצולים שיוכיח שהיה באושוויץ. כתוצאה מניסיון ההכחשה הזה לא יכולתי לתפקד בעבודה, עזבתי אותה וישבתי לכתוב את הספר שמבוסס על 200 מסמכים שונים, והוביל לסרט הזה. אחר כך התחלתי להרצות בבתי ספר ומוסדות חינוך, בעיקר בגרמניה. עד היום הרציתי בפני 94 אלף צעירים שם, בהם תלמידי בתי ספר, סטודנטים, חיילים, וצוערי קצונה בצבא הגרמני. סיפרתי להם שוב ושוב על חוויות השואה שלי ועל מחנות הריכוז. אמרתי להם שהם הדור הצעיר והם לא אשמים, אבל ברגע שתזדהו עם הניאו-נאצים גם אתם תהפכו לרוצחים".

וכאשר רוזויצקי נשאל,  באופן בלתי נמנע, מה דעתו על הסרט "בופור", שהתמודד נגד סרטו בגמר אוסקר הסרט הזר, הוא אומר כי "בופור" היה הסרט היחיד מבין החמישה שיצא לו לראות, והוא לדעתו סרט מאוד אינטנסיבי ומרשים ובאופן פוליטיקלי קורקטי מוסיף: "כל חמשת הסרטים שמגיעים לחמישייה הסופית הם בעלי איכות גבוהה. אמנם רק אחד זוכה, אבל כל החמישה ראויים".