"העושר של התרבות המוזיקלית היהודית הוא פנומנלי"
 
בהתחלה זה נראה היה כטרנד נוסף החולף על פני התרבות המקומית, כשהמילה "פיוט" נשמעה פתאום יותר ויותר, בהקשרים כאלה ואחרים. כשהפך הטפטוף לזרם בלתי פוסק ששוטף כל חלקה תרבותית, התחיל להיות ברור שמדובר בצורך אמיתי לחזור אחורה ולהכיר את השורשים היהודיים והמסורתיים, שהפיוט הוא הפסקול שלהם, כפי שמסביר המוזיקאי יאיר הראל, מנהל אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט", שביחד עם עמותת "עתיד במדבר", עם מתנ"ס ירוחם ועם בית אבי חי הירושלמי יזמו את פסטיבל הפיוט הארצי-בינלאומי הראשון, שייערך בירוחם ובירושלים במקביל, בין התאריכים 30 במרץ – 5 באפריל 2008.
 
"ברור שהפריחה הזו היא תולדה של איזה שהוא חלל וגעגוע וצורך מאוד עמוק בחברה הישראלית", אומר הראל, "בעיקר זו שרחוקה מאיזושהי ממשות או שורשיות של זהות יהודית. צורך להיות בקשר חי ומשמעותי עם מקורות יהודיים, שורשים יהודיים, משהו שהוא חי ורלוונטי ונוגע. את רואה את זה בדמות של כל מיני בתי מדרש שפועלים בארץ בסצנה של הלימוד, שגם היא מאוד התפתחה, והפיוט הוא בעצם השלב הבא, שרוצה ללכת אל מקום של חוויה יותר רגשית. לא רק לימוד טקסטואלי אלא גם מפגש חי עם אמנות, עם תרבות, עם מוזיקה, רגש, תפילה, וגם עם איזו השקה לחיים עצמם, אם זה מתוך צורך של אנשים לגעת למשל בחגים, בשבת, במעגל החיים היהודי, בחתונה, בברית המילה.
 
"הפיוט הוא בעצם פס הקול של החיים היהודיים, והוא פותח שערים אדירים של רגש, של מגע עם השפה, עם המוזיקה, וכשאתה פוגש את זה אתה לא יכול להישאר אדיש. אתה נפגש פתאום עם שלושים לחנים שונים לפיוט `ידיד נפש` למשל, וקולט על איזה עושר רגשי, אנושי, תרבותי ואמנותי אנחנו יושבים כאן, וזה פשוט נמנע מאיתנו, ולתגלית הזאת אי אפשר להישאר אדישים. העושר של התרבות המוזיקלית היהודית הוא פנומנלי, וכשאתה מגלה אותו אתה מבין שיש פה אוצר אדיר שלכל הפחות צריך לאפשר לאנשים להכיר אותו, ואחר כך שיעשו מה שהם רוצים. וזו המטרה של הפסטיבל בגדול, להציב על מפת התרבות בארץ את עולם הפיוט, על מוזיקת העולם האדירה ורבת הסגנונות והעושר שיש במסורות של מאות שנים, שעדיין יש לנו את האפשרות להתחבר אליהם לפני שהם נעלמים, עדיין יש מי שיכול ללמד. והמפגש של כל זה עם המקום של השורש היהודי נותן איזו נקודת ממשות או אפשרות לחוויה רגשית בהקשר של כל המכלול של היהדות".
 
גוף ידע נגיש

איפה נקודת החיבור האישית שלך לנושא?
 
"בעבודה שלי כמוזיקאי תמיד היה מפגש בין מקורות יהודיים לחיפוש מוזיקלי אקספרימנטלי עכשווי. אני נגן כלי הקשה, התמחיתי בעיקר בתוף הפרסי זארב, למדתי מוזיקה פרסית קלאסית, הייתי גם תלמידו של המלחין אנדריי היידו, אנחנו ביחד גם באנסמבל `האמן חי`, ועשינו בין היתר עבודות שעלו גם בפסטיבל ישראל, האחת קשורה לעיבודים של מוזיקה של חסידות חב"ד, והאחרת קשורה ללחנים מקוריים של טקסטים מהמשנה. אני מספר את כל זה כדי להמחיש שהעבודה שלי כאמן, כנגן, כמעבד, כזמר, היא במפגש הזה שבין מוזיקה מסורתית מתפוצות שונות, עם סגנונות מודרניים יותר.
 
"לפני כשבע שנים, כשהתחילה קרן אבי חי ליזום פרויקטים שמפגישים את הקהל הישראלי הרחב עם עולם הפיוט, הם הגיעו גם אליי, במסגרת פעילויות `בית הלל` באוניברסיטאות, והייתי בצוות שהקים את `קהילות שרות`. בהמשך לפעילויות האלה של קרן אבי חי, הייתה הכרה שצריך ליצור יכולת מפגש וחשיפה יותר מסיבית של רפרטואר וידע שיהיה נגיש לכל הציבור שהתחיל להתעניין.
 
"כשהחליטו להקים אתר בנושא פנו אליי, ואני ממש לא מגיע מהתחום של המחשבים אלא מנקודת מבט רחבה יותר, מוזיקלית, חברתית. גדלתי בעולם דתי ואני נמצא תמיד בדיאלוג עם מקורות יהודיים, ועם תפיסה די רחבה של המסורות השונות ושל הפערים שיש בתוך החברה בין חברה מסורתית לבין אנשים שלא היה להם מגע עם זה, ופנו אלי לרכז את האתר.

"היום יש באתר מעל ל-500 פיוטים, טקסטים שמבוארים ומפורשים, וקרוב ל-3,000 הקלטות, ומשהו כמו שמונים אלף כניסות בחודש מכל העולם, וזה גדל והולך. זה באמת הפך להיות מקום שמאפשר לכל מי שרוצה לגשת בקלות, יחסית, לרפרטואר אדיר, ועם הרבה מאוד מידע סביב זה. הסברים, פירושים, תווים, הסברים על המחברים. זה גוף ידע אדיר שמאפשר גם לאמנים, למשל מאיר בנאי, שזו אסוציאציה שעלתה לי בגלל הדיסק שלו שנמצא עכשיו בתודעה, שיכולים לגשת וליהנות מהמאגר הזה כבסיס ליצירה שלהם, או למחנכים, או למשפחות שמחפשות להכיר את הרפרטואר המשפחתי שלהם. זה הפך להיות כלי שמצליח לתווך על פני הפער האדיר הזה של הידע שאין גישה אליו, וזו גם הייתה האג`נדה שלי מלכתחילה כשנכנסתי לזה. ליצור את היכולת לכל מי שרוצה להגיע בקלות יחסית, ולהיחשף".
 
קומפוזיציה ירוחמית מקומית
 
איך כל הדבר הזה מוביל ליוזמת הפסטיבל?
 
"בשנה האחרונה עשינו בבית אבי חי סדרה ביוזמה משותפת עם האתר, שקראו לה `אור צח ופשוט`. הסדרה הזו הייתה התשתית לפסטיבל במובן הזה שהידע המסורתי שנמצא באתר עבר לעיבוד בימתי ולמפגשים בין פייטנים לבין עיבודים יותר עכשוויים. בהמשך לזה חשבנו שנכון יהיה ליצור אירוע מרכזי שנתי, בשאיפה שזה יהיה אירוע שיקרה בכל שנה. יש הרבה התרחשויות סביב הנושא, בכל מיני כיוונים, וחשבנו שנכון לכנס את זה לאירוע שיאפשר את המפגש הסימולטני של כל מיני נקודות חיבור בין הפיוט לבין התרבות בארץ, מחשבה שאפשר לראות בתכנית הפסטיבל".
 
ספר על כמה מהאירועים הבולטים בפסטיבל
 
"מופע הפתיחה הוא מפגש בין הפיוט, בעיקר האנדלוסי/ צפון אפריקאי והפייטן שמבצע את זה, חיים לוק, שהוא באמת אמן ביצוע אדיר, הוא לא סתם פייטן, הוא אמן וירטואוז בקנה מידה עולמי, לבין מוזיקת הג`אז, עם אמנים כמו עומר אביטל ואבישי כהן. הערב הזה בנוי בעצם על יסוד האלתור שקיים במוזיקת הפיוט, והג`אז שהאלתור נמצא במרכזו. האמנים שישתתפו בו הם אמנים שבחיפוש האישי שלהם הקדישו הרבה זמן ללימוד של המוזיקה האנדלוסית והמזרחית. זה לקחת דבר שקיים בתוך המסורת המוזיקלית של הפיוט, ולתת לו איזושהי הרחבה לכיוון המוזיקה המודרנית, וליצור מפגש באמת משמעותי. בנוסף, יהיה בערב הזה גם הרכב של מוזיקאים צעירים יותר, מהטופ של המוזיקה הזאת בארץ, שגם שולטים במוזיקה המסורתית, אבל צמחו פה (הראל חתום על הניהול האמנותי  של הערב הזה - ט. ג.). 

 
"מופע בולט נוסף הוא זה שחותם את הפסטיבל, המופע של כנסיית השכל וליאור אלמליח. המופע הזה הוא פועל יוצא של מפגש שקרה ביניהם בפרויקט `ידידי השכחת` של `בית הלל`, שבמסגרת הפסטיבל לקחו אותו עוד צעד קדימה, ויצרו הרחבה של מה שקרה שם, עם הרכב גדול יותר, ושיתוף פעולה עמוק יותר, גם על השירים וגם על הפיוטים.
 
"עוד אירועים ששווה לציין: האחד עם פייטן שבא במיוחד לפסטיבל מארצות הברית, עזרא מלקוב, אמן אדיר, בוכרי, שלכבוד ההגעה שלו פרץ אליהו כתב יצירה חדשה שמבוססת על המסורת המרכז אסייתית, שהיא בכלל לא מוכרת והיא מופלאה ביותר, וזו הזדמנות לפגוש גם אמן אדיר, וגם מסורת מיוחדת שיושבת ממש בין המזרח הרחוק למזרח הקרוב, והיא מאוד עתיקה, מימי בית שני, או בית ראשון אפילו. הזדמנות נדירה בפסטיבל. ויש גם את המופע `האשכנזי` של הפסטיבל, אם לקרוא לו ככה. הפיוט, בניגוד למה שחושבים, היה קיים תמיד גם באשכנז, ואנחנו מקדישים מופע מרכזי בפסטיבל בניהולו המוזיקלי של ניצן חן רזאל, לפיוט ממערב וממזרח אירופה, בעיבודים יותר מקוריים של ניצן חן רזאל, ובביצוע הרכב מאוד מעניין של כלים וזמרים.
 
"מופע נוסף הוא ביוזמה ירוחמית, שם הם הפגישו בין שלושה דברים: גם בין התזמורת האנדלוסית לבין אתי אנקרי, מצד שני גם ישתתפו במופע הזה שמיניסטים מתיכון מקיף ח` בבאר שבע שלאורך כל השנה שעברה והשנה הנוכחית עסקו בפרויקט שנתי שקשור בעיבודים שלהם לפיוטים שהם בחרו, ועל כל זה הם צירפו את `בנות ציון`, קבוצת הנשים של `הכושים העבריים מדימונה`. זו מין חגיגה דרומית מקומית, קומפוזיציה ירוחמית מקורית שהתגבשה שם לאט לאט לקראת הפסטיבל".
 
הפיוט חי בעיקר בפריפריה
 
קיום הפסטיבל במקביל בירושלים ובירוחם שייך לחלק של האג`נדה החברתית שנמצאת מתחת למוזיקה?
 
"במקביל ליוזמה בירושלים היה בשנים האחרונות דיבור של קבוצה בירוחם שפועלת במסגרת עמותת `עתיד במדבר`, שמקיימת שם כבר כמה שנים קבוצת פיוטים בשיתוף עם פרויקט `קהילות שרות`. חלק מהאג`נדה שלהם זה להפוך את ירוחם למרכז התרבות של הנגב, שמציע פעילויות לכל הסביבה, בעיקר על בסיס של מקורות יהודיים שונים, עם גישה מגוונת אל המקורות.
 
"בעצם החלטנו לאחד את שתי היוזמות לפסטיבל אחד, לא רק בקטע של מחווה לפריפריה, אלא כי יש משהו אמיתי ונכון במבנה החברתי שקיים פה בארץ, כי הסיפור של הפיוט חי בפריפריה יותר מאשר הוא חי במרכז. בירוחם למשל יש קהילה מרוקאית משמעותית, או קהילה הודית, שחיה את הפיוט ומכירה אותו טוב יותר מהאנשים במרכז, אז החיבור פה הוא אמיתי. האמירה היא לא במובן של מחווה אלא של הפרייה הדדית. גם במעלות יש תזמורת אנדלוסית, ובנתיבות יש סצנה גדולה, בעיירות פיתוח למיניהן יש סצנה חיה של פיוט ושל תרבות מסורתית, ויש מה לקחת משם. אלה מקומות שבהם התרבות האותנטית עוד נמצאת, ואם רוצים לפגוש אותה ולהתחבר אליה ולהיות באיזו הפרייה והמשכיות, זה המקום לפגוש את זה. גם שם, וכמובן גם בירושלים, שהיא סצנת הפיוט העולמית".
 
תהליך ארוך טווח שיחלחל לתוך הממסד
 
לאיזה כיוון מובילה לדעתך הפריחה הזאת של תרבות הפיוט בשנים האחרונות? באיזה שלב של התהליך אנחנו?
 
"חשוב להבין שאנחנו ממש בתחילתו של תחילתו של הגילוי. אנחנו נמצאים על הסף של אוקיינוס של מידע ושל עושר תרבותי ורגשי, וצריך להבין שאנחנו רק מתחילים לגלות אותו, וצריך לבוא לזה עם המון ענווה, ועם תודעה של מסלול ארוך של פערים ארוכים שצריך להתגבר עליהם בדרך לכך שנבין על מה אנחנו יושבים, ונוכל לייצר יצירה חדשה, משמעותית והמשכית, שיש בה את ההפרייה.
 
"זה גם החשש שיש בהתייחסות לתופעה הזו כאל טרנד. באופן אישי, בתור אמן, טרנד זה דבר שמלחיץ אותי, כי הוא יכול להיגמר בהתעניינות רק בקליפה ובחיצוניות של הדברים. אבל אני מזהה אצל אמנים שנמצאים שם ומתמידים, את הענווה, שהולכת ומתגברת אפילו. ככל שאתה נכנס יותר אתה רק מבין כמה אתה מתחיל לגלות, ואני חושב שהמפגש בין יצירה חדשה לבין יצירה מסורתית הוא הכרחי וקריטי לשני הצדדים. גם בשביל החיות וההמשכיות של התרבות המסורתית, וגם כדי ליצור פה יצירה ישראלית יותר עמוקה, ייחודית ושורשית. אבל כדי שזה יקרה צריך פה תהליך ארוך טווח שחייב לחלחל לתוך הממסד, לתוך מערכת החינוך, לתוך התרבות, התקציבים ולכל מה שזה אומר, כדי לאפשר את הלימוד, את המפגש, את התיווך החכם והמושכל והאינטליגנטי על פני הפערים שקיימים כאן אחרי דורות של חוסר מפגש. ברגע שזה קורה, זה מאוד מאוד מרגש.
 
"יש פה תשתית למוזיקה ולתרבות ישראלית מקומית יהודית ייחודית.  זה שלא לומדים היום בקונסרבטוריונים למיניהם – אני רק ממחיש לך כמה אנחנו רחוקים – כי אני לא חושב שברוב הקונסרבטוריונים אפשר למצוא הרבה מוזיקה חוץ-מערבית וכלים חוץ-מערביים, ובטח שלא את ההיבטים היהודיים, אז אנחנו רחוקים מאוד. ועד שזה לא יקרה שם, היכולת להצמיח יצירה מעמיקה היא בעייתית. היא פועל יוצא של מפגש מקרי או לא מקרי שקורה או לא קורה. עוד לא נוצרה התשתית שתאפשר לכל מוזיקאי ישראלי, לומד ב`תלמה ילין` או איפה שלא יהיה, לפחות את האפשרות  להכיר את המכלול. לאמת יש את הכוח שלה, היא מדברת. צריך רק לאפשר לאנשים להכיר אותה. לא צריך לעשות הרבה יותר מזה. משם כבר יקרו דברים".