כל מטרופולין בעולם היה גאה לארח את פסטיבל ג`ון זורן. יוסי מר חיים מהמופעים בסינמטק ובהיכל התרבות תל-אביב קשה להפריז בחשיבותו ההפקתית של פסטיבל ג`ון זורן שמתקיים השבוע בתל-אביב. כל מטרופולין בעולם היה גאה לארח איש מיוחד במינו: כישרון טוטאלי שידו בכל, לובש פנים רבות ומצטיין בהלחנה, בנגינת סקסופון, בהקמת מיזמים מוזיקליים ובניהול לייבל תקליטים מצליח. לנו בישראל יש קשר מיוחד ללייבל שהקים בניו יורק-"צדיק", העוסק במוזיקה חדשנית אלקטרונית ואתנית, בדגש על מוזיקה יהודית חדשה.
שריטות על הצלולואיד
הפסטיבל נפתח בפרויקט של מוזיקה חיה של זורן לחמישה סרטים מפורסמים של יוצרים אוונגרדים - מיה דרן, הארי סמית, וואלס ברמן וג`וזף קורנל, אם כי רובם לא מוכרים לקהל הרחב ובחלקם לא צוין שם היוצרים בגוף הסרט.
ערב דומה ערך לפני כמה שנים אחד היוזמים של הבאתו של זורן ארצה,הסקסופוניסט אסיף צחר. גם הערב ההוא נערך בסינמטק תל-אביב והתמקד בסרטיו של הבמאי החשוב סטן ברקייג`. צחר בזמנו יצר מקבילת סאונד לשרבוטים הוויזואליים של ברקייג`. זורן עשה את זה רק בסרט אחד מתוך חמישה (בסרטו של ג`וזף קורנל) ובשאר הסרטים העדיף ליצור אמביאנסים מקסימים החופפים את הסרט אבל לא מאיירים אותו.
זורן עצמו, בן 55 , נראה ומתנהג כילד ויצר אוירה לא פורמלית מייד עם היכנסו, תוך שהוא צועק את שמות חבריו לנשק. לאנשים שחיכו לשמוע את זורן עצמו הייתה אכזבה קטנה - זורן ניגן בסקסופון בקטע אחד בלבד ובשאר הזמן ניצח, העביר הוראות וטיפל במחשב.
בסרט הראשון- הרפתקה פסיכולוגית אקזוטית עם קוף, תנין, הר געש ופולחן-הזוי ומלאכותי נהניתי בעיקר מנגן המרימבה המצוין סירו בפטיסטה ומארק ריבוט (לשעבר עם טום וויטס) בסולו גיטרה משכר, פסאודו מזרחי. בסרט השני שלף זורן את שיניו והראה מדוע מעריצים אותו כל כך. כשש דקות של נגינה תזזיתית ברוח הסרט שכלל שריטות על הצלולואיד, עריכה מטורפת ומקצבים בלתי נתפשים. רק פה הבנתי למה באתי.
הסרט השלישי החל כאנימציה מצחיקה והסתיים בתרגילי קליידוסקופ צבעוניים. אולי לפני 60 שנה הייתה פה איזושהי פריצת דרך- כיום זה נראה כמו תרגיל פוטושופ של שנה א`. זורן משנה לחלוטין את הסאונד לדונגים קלידים אלקטרונים וגיטרה הזויה.
הסרט הרביעי, הידוע מכולם, של חלוצת הקולנוע האמריקנית מאיה דרן נקרא Rituals of Transfigured Time . הוא מוגש ככוריאוגרפיה בין גבר ואישה וכולל הרבה הקפאות תמונה ("Freeze Frame " ) וזמן מואט ומואץ. זורן השתמש בכל המרכיבים התזמורתיים ולקראת סופו יצר סינכרוניזציה מלאה עם התהליכים הטכניים והנפשיים של הסרט.
מהסרט אחרון אני זוכר רק קצב 5/4 מהפנט הבנוי על הבס. בכלל זורן יצר מסגרת מלודית הנשענת על גרוב קבוע ,כשהוא חורג ממנו כאשר דברים משתנים לחלוטין. כהדרן ניגן ההרכב נושאים מהסרטים אך את עיקר האנרגיה שמר ליום הבא.
Essential cinema - חמישה סרטי אוונגרד בלווי חי של אנסמבל בהנהגת זורן, 30 במרץ, סינמטק תל-אביב.
בלנדר גדול ונויז בג`יבריש
ביומו השני של הפסטיבל התקיים מופע חגיגי בהיכל התרבות בתל-אביב שכלל שני הרכבים – "מצדה" בהנהגת ג`ון זורן וMoon child הרכב הנויז של מייק פאטון ("פיית` נו מור").
"מצדה האקוסטית" היא קבוצה חלומית.זורן יצר קבוצה המזכירה באנרגיה ובהפרעות הסינקופות המדודות להפליא שלה את רביעיית אורנט קולמן של שנות הששים. חצוצרה וסקסופון ללא כלי הרמוני מלווים זה את זה, כאשר ההפסקות הפתאומיות לא מאפשרות לך לשקוע בגרוב החמים. זורן והחצוצרן דייב דאגלאס היו במיטבם בקטעי סולו מבריקים ובהקשבה טלפתית. ובל נשכח את נגינתו החמה של הבסיסט גרג כוהן שהיה המשענת הקצבית המרכזית שאפשרה לג`ואי בארון הוותיק לארוג טקסטורות עדינות מתחת למקצב המרכזי.
המוזיקה של "מצדה" נוצרה כנראה מבלנדר גדול שמו בו את צ`רלי פרקר ודיזי גילספי עם שני כלייזמרים וערבבו במשך יומיים. יותר מפעם אחת שמעתי את האלטו סקסופון של פרקר צמוד לחצוצרה של דאגלאס כאילו היו פרקר ודיזי. דאגלאס גם ציטט בצורה נפלאה שיר של ת`לוניוס מונק, כשהסולמות המוזיקליים לא היו בלוז אלא ניגונים חסידיים. לשיאו הגיע ההרכב כאשר דניאל זמיר (בסופרנו סקסופון) הצטרף לשני קטעים.
הייתה גם נקודה ויזואלית מעניינת ואולי לא מקרית: צבעי החולצות של החמישייה היו כחול, אדום, צהוב, שחור ולבן-כל צבעי היסוד השתלבו להעביר חוויית ג`אז יסודית ביותר.
חברי Moonchild, כמצופה מהרכב נויז לבשו רק שחור. ג`ואי בארון עבר מתיפופי ג`אז להרבצות נויז בטבעיות, בלי להניד עפעף. הסולן מייק פאטון הוא תופעה. רוב הזמן הוא כורע באוויר, מפליט צעקות ושברי משפטים, מהפנט את הקהל, אך עוצר את האנרגיה בפתאומיות ולא מאפשר לקהל להיסחף לחלוטין-מה שמזכיר מאוד את זורן.שפת הג`יבריש שלו מביעה רצון להיכנס למשהו שאולי קדם לשפה, או מעבר לשפה.
גם טרבור דאן הבסיסט הוא וירטואוז גדול של צלילים מעוותים המופקים, אמנם מבס גיטרה אך נשמעים מנותקים מהעולם, מין צריחות עמומות אלקטרוניות. יחד יכול הטריו לאכלס הרבה סרטי אימה, אם מתייחסים למוזיקה כטקסטורה ולא קוראים אותה כמסר אנושי.
הדבר היחידי שהפריע לי הוא המיקום. היכל התרבות לא מתאים לרוק, נקודה. את מצדה שמעתי היטב. אבל אצל Moonchild כיסה הבס את הסולן, ולא בגלל באלאנס רע אלא בגלל ההדהוד שעלה מהקירות. מיזוג האויר הוסיף קרירות לאולם. הדבר היחידי המשותף להיכל עם אתרי הרוק היה איחור של שעה בתחילת המופע. אך מה הן הזוטות כאלו לעומת שהות במחיצתם של פאטון, בארון, זורן, דאגלאס וכל שאר המופלאים?
מצדה (האקוסטית): דייב דוגלאס- חצוצרה, ג`ואי בארון-תופים, גרג כוהן-בס, ג`ון זורן –סקסופון אלט. אורח: דניאל זמיר. Moonchild : מייק פאטון-שירה, טרבור דאן-בס, ג`ואי בארון-תופים. 31 במרץ, היכל התרבות תל-אביב.
01/04/2008
:תאריך יצירה
|