תולדותיה של חיפושית
 
"רכב שגילו מעל 30 שנה ועדיין לא ירד מהכביש מוגדר כרכב אספנות", מסביר בידענות ישי אוריין, 30, ומתכוון לפולקסוואגן הצהובה הוותיקה שלו שהפכה לנושא סרטו הדוקומנטרי "החיפושית".
 
הסרט שנבחר לפתוח ביום חמישי הקרוב (3 באפריל) את פסטיבל הסרטים התיעודיים השנתי דוקאביב (החוגג השנה עשור לפעילותו), מביא בסגנון דוקו-קומי את קורותיה של המכונית הייחודית האהובה עליו, שכבר גונחת, מקרטעת ומתעקשת לפעמים לעשות את הקילומטראז` שלה בדחיפה ולאו דווקא בנסיעה.
 
למרות שהחיפושית, אליה חש אוריין סנטימנטים עמוקים, מכניסה אותו לקונפליקט לא קל עם אשתו אלירז, העומדת ללדת ומייחלת שבנה הבכור יזכה כבר לנסוע במכונית פחות ענתיקה - הוא עושה הכול כדי לשמור ולהגן עליה. תחילה הוא יוצא למסע חקר שושלת היוחסין שלה, ומתחקה אחר בעליה הקודמים. בין היתר, הוא מגלה את בנם של הבעלים הקודמים, ניצולי שואה מחרימי תוצרת גרמנית, שקנו בתמימות את הרכב שחשבו לבלגי, ולא שיערו שמדובר במכונית אותה תכנן היטלר כרכב עממי לכל אזרח גרמני. בעלים אחר של החיפושית בעבר הוא הפזמונאי יורם טהר-לב, המספק לאוריין עוד כמה אנקדוטות, כולל פזמון שכתב לכבודה של המכונית.
 
אחר כך, כשהמנוע שלה כמעט קורס, וגובר הלחץ המשפחתי להביא את הגרוטאה למשחטת הרכב הקרובה, הוא כמעט עושה זאת, אבל ברגע האחרון מתחרט ומחליט לחפש אחר מוסך שיסכים לשפץ ולשדרג אותה.  מתברר שזו משימה ממש לא פשוטה במקומותינו, וגם מאוד יקרה, ולגיבורנו לא נותר אלא לחצות את הגבול לירדן, אולי משם תבוא הישועה. אוריין, שנראה קצת כמו וודי אלן, אבל עם כיפה, מציג את עצמו בסרט כנאבעך נאיבי ששואל שאלות תם, וזאת על מנת להעצים את האלמנטים הקומיים ביצירה.  
 
אוריין הירושלמי הוא בוגר מחזור 2005 של בית הספר לקולנוע "סם שפיגל", שבניהולו של רנן שור, ומאחוריו סרט גמר קצר בן כ-20 דקות, "יומולדת שמח ימימה", "קומדיה דוקומנטרית על הגבול ההזוי, אבל עדיין מצחיקומדיה", הוא מסביר. "כלומר, סרט שעובד, בניגוד להרבה סרטי סטודנטים, שבדרך כלל נראים הזויים לחלוטין. זו הייתה מין קומדיה רומנטית, שהיה לה איזה טוויסט. הסרט זכה במקום הראשון בקטגוריה שלו בפסטיבל חיפה ובפסטיבל סרטי הסטודנטים, והסתובב בעולם, ובתוך כדי הסיבוב הזה התחלתי כבר לעבוד על `החיפושית`". 

"זה רכב שמפעיל אנשים"
 
איך בעצם נולד העניין?
 
"זה משהו שהיה לו הריון ארוך. כל הזמן הרעיון הזה היה קיים אצלי, עד שלבסוף הוא נבט, כי כשאתה נוסע בחיפושית זו לא סתם נסיעה, זו חוויה אחרת וזה לא סתם אוטו. אנשים עוצרים אותך ברחוב, מסמנים לך ברמזור, לכל אחד יש איזה סיפור לספר, על אבא שלו או על דוד שלו. זה רכב שמפעיל אנשים, וגם ילדים מבקשים מההורים שלהם שיקנו להם כזה. התגובות של האנשים גרמו לי לחשוב שיש כאן משהו, ועניין אותי גם לדעת מה עבר על האוטו הספציפי הזה. ומשם זה התגלגל. כשהתחלתי את העבודה על הסרט הזה, אשתי עוד בכלל לא הייתה בהריון".
 
אבל היא והלידה הצפויה משמשים כטריגר מרכזי בסיפור
 
"נכון, ומשום כך, כאשר הגישה שלה לעניין השתנתה, הדבר הזה לקח את כל הסרט לכיוון אחר. בכלל לא ידעתי שזה יהיה סרט כל כך אישי, שבעצם גם עוסק בלידת הבן שלי".
 
אשתך לא נרתעה מכך שהסרט בעצם ליווה גם את ההריון המתפתח שלה?
 
"בוודאי שהיא נרתעה. באיזשהו שלב נמאס לה מהסרט הזה, אין ספק. אבל בסך הכול היא אישה תומכת והיא רגילה לשטויות שלי. אנחנו הרבה זמן יחד, והיא יודעת עם מי היא התחתנה".

"סרט דוקומנטרי מצחיק זה לא דבר מובן מאליו"  

כל המתרחש בסרט  אותנטי, או שהיו גם סצינות מבוימות?
 
"בסרט יש עריכה מאסיבית, בייחוד לגבי דברים שידענו שאנחנו רוצים שיקרו. ניסינו לשלוט בסרט, אבל בסופו של דבר, 95 אחוז מהדברים לא ידענו שיקרו. אפילו על קונפליקט ההריון לא ידענו מראש. אם תקרא את התסריט שהגשתי לקרן, לא תזהה את הסרט שאתה רואה עכשיו. העלילה נוצרה במהלך העבודה, בהדרגתיות, כשכל פעם נולד עוד רעיון ועוד סיפור שנתקלנו בו. הסרט מסוגנן, והיה לי חשוב שהוא יהיה מצחיק. סרט דוקומנטרי מצחיק זה לא דבר מובן מאליו, אז בחלק מהמקומות גרמנו לו להיות מצחיק. הרבה דברים התבשלו כאמור בעריכה, וכל אלמנט שעובר עריכה יכול לשנות את המשמעות שלו. אלה איזונים נורא עדינים, שחשוב לעשות אותם כדי שהסרט יעבוד אצל הקהל, שיהיה מפעיל, מצחיק ומרגש. זה היה אחד היעדים שלי".
 
הופתעת כשגילית מי הם הבעלים הקודמים של החיפושית שלך?
 
"כל גילוי כזה גרם להבנה לאן לקחת את הסרט. בחלק מהמקרים לא ידעתי מה יהיה הסיפור. מהניסיון שלי בדוקומנטרי, אני מעדיף לדעת את הסיפור בגדול, אבל לא לעשות תחקיר עם המרואיין לפני הצילומים. אני לא אוהב את זה שהוא מספר לי הכול בתחקיר, כי אז בצילומים זה כבר לא אותו הדבר, מכיוון שהוא ירצה לספר את זה אחרת. אבל באלמנטים אחרים כן רציתי שליטה. בסרט דוקומנטרי זה נע בין השליטה שיש לך לחוסר השליטה. במקרה של יורם טהר-לב, למשל, רציתי שהוא יכתוב שיר על המכונית, אבל כשבאתי אליו הוא אמר לי – הנה, כבר כתבתי, והקריא את השיר".
 
איך היה מבחינתך גם לביים וגם להצטלם לסרט, כגיבור הראשי שלו?
 
"יכולתי לעשות זאת בהצלחה, כי הייתה לי תקשורת מאוד מוצלחת עם הצלם שלי (יאיר שגיא), ראינו חומרים יחד, והתפתחה מן שרשרת פעילות כזו שככל שזה התקדם, הדבר נהיה יותר ויותר קרוב למה שבאמת רציתי לגבי איך הפריימים ייראו. הוא פשוט צלם מעולה ואני חושב שיש לו עתיד בתעשייה, והסרט הזה מראה זאת. כך גם לגבי העורכת (שירי ברוכרד). הרבה מאוד מהתקשורת בינינו התבססה על כך שלא הייתי צריך לומר לה הרבה מה לעשות. היא פשוט מבינה. אני חושב שזה מאוד חשוב לעבוד עם אנשים שיש לך קשר קרוב אליהם. הצלם והעורכת הם חברים שלי מהלימודים וגם חברים אישיים".
 
איך הצלחתם לארגן אישורים לעבור לירדן ולצלם שם?
 
"לדעתי הירדנים יותר מסודרים מהישראלים בעניין הזה. יש להם גוף אחד שמרכז את כל מה שאתה צריך, ואצלנו אין גוף כזה. אז כשאתה מקבל את האישורים, עם חותמת כזו שיש עליה את כתר המלך, אתה מסודר. אבל עדיין יש קשיים, כי אתה נמצא במדינה זרה שאתה לא יודע עליה הרבה, ואתה צריך לעשות שם סרט, לא באת לטיול. ירדן זה מקום שכל צורת החשיבה בו שונה ממה שאנחנו מכירים. אבל זו הייתה חוויה מדהימה. לא היו אנשי אבטחה שליוו אותנו, אלא רק מפיק מקומי שדאג לנו".
 
לפי מה שרואים בסרט, נתקלתם שם באנשים טובים שרצו רק לעזור.
 
"בהחלט. אני אומר כל הזמן שהסרט הזה, מעבר לכך שהוא מגולל סיפור אישי - בעניין של ירדן הוא אומר שהדו-קיום הוא דבר אפשרי. שאנחנו ניסע אליהם והם יבואו אלינו. ואני חושב שההבנה הזו היא דבר גדול. הילד שפגשנו שם וצילמנו אותו והתפתחו בינינו יחסים מיוחדים, הוא הדבר האמיתי".
 
"תסריט דוקומנטרי הוא מין יצור כלאיים"
 
איזה סיוע קיבלת ליצירת הסרט ובאיזה מסלול מקצועי הוא נעשה?
 
"הסרט הופק במסגרת `כרטיס ביקור`, פרויקט טרי של הקרן החדשה לקולנוע, שהקונספט שלו שונה ממה שהכרנו לגבי תקצוב סרטים. בדרך כלל אתה מגיש תסריט מלא, מקבל סכום כסף לא קטן, והקרן רואה בסופו של דבר זה את התוצר הסופי פחות או יותר, ולא נחשפת לשלבי ביניים. על פי הקונספט החדש, הם לוקחים 50 הצעות, נותנים לכל אחד 2,000 שקל, ומבקשים שנעשה סצינה אחת מהסרט בסכום הזה. מבין 50 הסצינות בנות החמש דקות שהם מקבלים, נבחרים 13 סרטים, להם נותנים 20 אלף שקל ואומרים, תביאו לנו חצי שעה של חומר. אחר כך  הם בוחרים שלושה או ארבעה סרטים, שלהם נותנים עוד איזשהו סכום.
 
"השליטה שלהם בתוצר היא הרבה יותר גבוהה. מעבר לכך שהולכים יותר על בטוח ופחות לוקחים סיכונים, הם כאילו אומרים, אתה לא צריך לדעת לכתוב תסריט. אתה במאי קולנוע, יודע לדבר בתמונות ולבטא את עצמך באימאג`ים, אז תביא לנו לראות את הרעיון שלך בתמונות. לי זה התאים מאוד. תסריט דוקומנטרי הוא מין יצור כלאיים כזה, אתה לא באמת יודע איך לכתוב אותו. בעיני זה פרויקט מעולה, והסרט שלי נשאר האחרון מבין ה-50, וקיבל תמיכה מלאה. במסגרת המסלול הזה נוצרו ארבעה סרטים שהגיעו לסיום. אחד מהם, `אובססיה`, יוקרן ב`דוקאביב`, אחר הוא `טוקבקיסטים`, שהוקרן בטלוויזיה ויש עוד אחד שנמצא בקנה".
 
הופתעת כשהתבשרת שסרטך יפתח את הפסטיבל?
 
"זה מדהים. הייתי בכלל בטוח שהוא לא יתקבל, כי לא קיבלתי תשובה בזמן, אבל בסוף יצא לי טוב, אחרי שנתיים של עבודה קשה. ולחשוב שזה סרט שהיו שלבים שלא ידעתי איך לגמור אותו מבחינה כלכלית. עכשיו החשיפה הגדולה וההקרנה בערב הפתיחה - עושים לו רק טוב".
 
החיפושית עדיין משרתת את המשפחה?
 
"בטח. לפתיחת הפסטיבל נגיע אתה".

"החיפושית", סרט הפתיחה של פסטיבל "דוקאביב", יוקרן ביום חמישי, 3 באפריל 2008 ב- 20:00 בסינמטק תל-אביב.