"רציתי לדעת, בשביל עצמי, מה נכון ולא נכון"
 
לבלות כשנתיים בכלא השרון עם אסירות פלסטיניות שהיו מעורבות בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראליים, או סייעו למחבלים מתאבדים בהסעות למקום הפשע ובהבאת חגורת הנפץ אליהם - זו המשימה הלא פשוטה שנטלה על עצמה נטלי אסולין, במאית הסרט הדוקומנטרי "שהידה".
 
סרטה, שכבר זיכה אותה בפרס המבקרים האירופים בפסטיבל ברלין, יוקרן בפסטיבל "דוקאביב" במוצאי שבת. אסולין, לשעבר תחקירנית טלוויזיה בתכניות שונות,  שעובדת כבר שמונה שנים בפרויקט החברתי "יוצרים עם קשת" של זכיינת ערוץ 2 גם מלמדת פעם בשבוע בחוג קולנוע לאנשי עסקים. היא עצמה למדה במכללת בית ברל כחמש שנים, אמנות וקולנוע, ויש לה תואר בחינוך כמרצה לאמנות. פרויקט הסיום שלה בבית הספר היה סרטה הדוקומנטרי הראשון, "נפרדים סיפור אהבה" (2002).
 
על הסיבות ליצירת "שהידה", סרט בן 75 דקות (אותו הפיקו איילת אפרתי וטליה קלינהנדלר) היא אומרת: "הפרויקט הזה התחיל מבחינתי בתקופה שבה היו הרבה פיגועים שנעשו על ידי נשים, בסביבות השנים 2003-2002, והדבר הזה, שהיה מלווה תמיד בכתבות עם פרופילים של הנשים האלה, תפס אותי. הן לא היו בעלות אופי קרימינלי, כמו אסירה פלילית שהולכת ורוצחת מישהו. היה שם משהו אחר, וזה ישב לי בתוך הבטן והרגשתי שאני חייבת, נורא רוצה ומסוקרנת לפגוש את הנשים האלה ולהבין מי אלה ומה עבר בראש שלהן כשהן לקחו את ההחלטות הרצחניות שלהן".
 
מעבר לסקרנות ולאתגר שבעניין, היה לך איזה קשר רגשי או אחר לנושא?
 
"תודה לאל, לא. אבל אם הולכים קצת אחורה, אני יכולה לומר שבאתי ממשפחה מסורתית-ימנית, לעומת בן הזוג שלי לשעבר, שאבא שלו היה ממקימי תנועת `מצפן`. אז הקונטרסטיות הזו, לשמוע את אותו סיפור משתי זוויות מנוגדות, פשוט יצר אצלי איזה משהו שרוצה לדעת, בשביל עצמי, מה נכון ומה לא נכון. יכול להיות שזה היה עוד משהו שהתווסף כטריגר להחלטה לעשות את `שהידה`".
 
"לישראלים יש מטוסים וטנקים ולפלסטינים את הגוף שלהם"
 
איך השגת שיתוף פעולה מצד שירות בתי הסוהר וכמובן מצד גיבורות סרטך?
 
"מבחינת השב"ס, כשסיפרנו על מה הסרט, ואני מאמינה בדרך הפתוחה של לשים הכול על השולחן, שיהיה גלוי וברור, פשוט אמרנו שאנחנו לא מתעסקים בלהראות צד אחד שהוא כביכול יותר טוב מהצד האחר, אלא להראות מציאות כפי שהיא. הם הבינו את הנקודה הזו, ובזכות זה היה לנו סוג של חופש בתוך האגף בכלא. עם האסירות עצמן זו הייתה עבודה שלי. עשיתי תחקיר של חצי שנה לפני הצילומים. קראתי כל דבר אפשרי, נפגשתי עם כל מי שבא במגע זה או אחר עם האסירות, ראיתי כל כתבה וכל סרט שיצא על הנושא. הגעתי די מוכנה, עד כמה שניתן בלי לפגוש את המצולמים מראש.  החלטתי עם עצמי להסתכל עליהן בגובה העיניים ולומר להן, אני נטלי רוצה לספר את הסיפור שלכן, ללמוד מי אתן.

"כמובן שהיה לי הרבה כבוד אליהן, כי מדובר במשהו תרבותי, והיו קודים מאוד מסוימים שתמיד שמרתי עליהם לאורך כל השנתיים, בכל מה שקשור להיררכיה הנדרשת ולהתנהלות בתוך האגף. האמון נרכש לאט לאט. אני הבאתי קצת את עצמי, הן הביאו קצת את עצמן, ובשלב מסוים הגעתי לבד עם מצלמה, וזו הייתה הדרך הכי נכונה בשבילי ליצור איתן את האינטימיות ואת האמון".
 
תארי את הדינמיקה של הדיאלוג מול האסירות. היו כאלה שסירבו להצטלם?
 
"יש שם שני אגפים, אחד של הפת"ח והשני של החמאס, אבל לא עסקתי בזה בסרט. לכל אחד באתי בגישה שהתאימה לו. כמעט לאף אחת מהאסירות לא הייתה בעיה להצטלם, ובשלב מסוים זה גם הגיע לקטע שבו הן חיכו שאגיע ורצו לדבר איתי ולשאול למה אני מצלמת את זאת ולא את ההיא. הייתה רק אסירה אחת שלא רצתה שאצלם אותה. היה לה סיפור מעניין שנורא רציתי, אבל ברגע שהיא אמרה לא, אמרתי לה שמבחינתי אין שום בעיה ואם היא רוצה סתם לדבר - אז אני כאן. בזה זה נגמר. לא היו בעיות, כי הכול נבנה לאט, בזהירות ובעדינות, ולא קרה בבת אחת".
 
הסרט מגלה, בין היתר, שכל האסירות הביטחוניות שניסו לייצר פיגועי מתאבדות אינן מקשה אחת, לא מבחינה אידיאולוגית וגם לא מבחינה אישית. לכל אחת יש את שק הבעיות האישיות שאותו היא נושאת, והמוטיבציה שלהן להשתתף בפעילות הזו לא נבעה מסיבה אחת. "אני חושבת שדי הבנתי את המוטיבציה שלהן, שנבעה מהמון סיבות שהתנקזו לדבר אחד, למעשה הזה", אומרת אסולין. "הן פשוט חיות בעולם מאוד מורכב. באיזשהו מקום `מכריחים אותן` לעשות את זה, אבל הן עדיין עושות, רוצחות אנשים, ועבורי עברו קו אדום מאוד חזק שלא עוברים. לא לוקחים חיים של אחרים בשם שום דבר.
 
"קיים פער גדול שאני מקווה שעובר בסרט. למשל, כשקאירה מחבקת את ילדיה, אפשר לזהות כאב, געגוע ואהבה. ומצד שני, לדעת שמה שהיא עשתה זה להסיע מחבל, ואחרי שהורידה אותו עמדה וצפתה בפיגוע. היא אומרת למצלמה: `הדם של היהודים ניתז עלי, וגם של מוחמד (מבצע הפיגוע), אבל אני לא מפלצת`. קיים פער עצום בין התיאור האכזרי הזה לבין כאב הגעגוע והאנושיות כפי שנראים בביקור משפחתה אצלה. ניסיתי לחבר בין הקטבים, אבל אי אפשר. זה חלק מהחוויה המורכבת שהצופה מקבל".
 
קשה להבין איך הנשים האלה, שניכר שהן אוהבות את הילדים שלהן, נוטשות אותם בעיניים פקוחות לרווחה והולכות לבצע את המעשה הזה, מבלי להיות בטוחות שיחזרו לראות אותם
 
"נכון. אבל רובן לא עושות זאת רק מסיבה אחת. זה בטח לא רק הכיבוש, או לא רק למען אללה, וגם לא רק הסיבות המשפחתיות. זה משהו ארגוני-תרבותי שהולך ומשתרש בחברה הזאת יותר ויותר, ככל שהזמן עובר. המסקנה שאני הגעתי אליה היא שהבעיה לא תיפתר, שלא יהיה שלום. אין מצב שהנה עכשיו מחזירים את עזה, והכול בא על מקומו בשלום".
 
בסרט, אחת האסירות אומרת בקור רוח מצמרר וברציונליזציה שאילו לא היינו הקורבנות שלה יכולנו בקלות להתחבר אליה, שלנו הישראלים יש מטוסים וטנקים, ואילו לפלסטינים יש רק את הגוף שלהם ולכן הם משתמשים בו כבנשק. "זה משפט שכבר שמעתי עוד לפני שנכנסתי לכלא", אומרת אסולין. "זה משפט מרפרטואר הסלוגנים והאמרות שלהן במסגרת האג`נדה שהן מאמצות לעצמן".
 
הופתעת לגלות שבעצם לא מדובר רק בשטיפת מוח איסלמית-אידיאולוגית אלא שמה שמניע אותן אלה גם בעיות בבית, נידוי חברתי ועוד?
 
"כשעשיתי את התחקיר גיליתי שיש גם את הדברים האלה ובהחלט הופתעתי מכך שאלה סיבות די עיקריות לפעמים כשלוקחים החלטות כאלה. אבל אני מסתכלת על זה בעיניים מערביות, ושוב קיים כאן עניין תרבותי, שבסופו של דבר חייב להשתנות".
 
איך צילמת בפועל את הסרט? עקבת אחר ריטואל של פעולות שידעת שהן עושות בכלא?
 
"היו כמה ימים כאלה שעקבנו אחרי סדר היום שלהן בכלא, גם כחלק מיצירת הקשר וגם לצורך אפיון הדמויות. קאירה, למשל, מחלקת את המכתבים לאסירות כחלק מהאפיון שלה כסוג של מישהי שגם מפקחת על הדברים. אז הייתה חשיבה של מה ואיך, בהתאם לכל דמות ולסיפור שלה. הקטע של צלם הסטילס שמגיע ומצלם אותן, זו סצינה שחיכיתי לה שמונה חודשים".
 
"הנשים האלה מתעצמות בכלא"
 
האסירות האלה מקפידות גם בכלא על טיפוח אישי
 
"אני חושבת שזה חלק מהעניין שהן אסירות חריגות. אסירות פליליות באות מאיזשהו מקום אחר ולכן אולי נראות אחרת, יותר מוזנחות".
 
יש גם תחושה שדווקא בכלא הן מצאו את המקום שלהן, הפכו למודעות יותר לעצמן ואפילו פיתחו סוג של נשיות חדשה
-           
"הן הרבה יותר חופשיות בכלא מאשר אצלן בכפר, והן אומרות את זה. אחת מהן, אייאת, אומרת במפורש שהיא לא הייתה לומדת את כל הדברים שאליהם נחשפה בכלא, אילו הייתה נשארת בביתה. הנשים האלה מתעצמות בכלא בצורה מדהימה. הנשיות והפמיניסטיות מתעצמות אצלן, והעולם שלהן נהייה עשיר יותר. כשהן יוצאות מהכלא הן בעצם חוזרות אחורה".
 
האם החלטת באופן מודע רק לשרטט תמונת מצב, בלי לנקוט עמדה?
 
"כן, זה היה מאוד מודע. זו הייתה המטרה. בשנתיים האלה עברתי סוג של מסע מאוד מורכב. כל אחד מגיע לסרט עם איזה תיק של דעות ומחשבות על המצב הספציפי הזה. לכל אחד בכל מקום בעולם יש מה להגיד על מישהו שרוצה לפוצץ את עצמו או לפוצץ אנשים אחרים. מה שאני מנסה בסרט זה לפרק את התמונה הזו לגורמים, להראות את האנשים שמאחורי המעשים האלה. לתת לכל אחד לראות לבד את המציאות, ולהחליט האם לקחת איזו דעה שהייתה לו ולהניח אותה שנייה בצד, כדי לתת פתח למשהו אחר שהוא לא חשב שקיים, או ההפך. רציתי לתת לכל אחד להתרשם מהמציאות ולחשוב מה לעשות איתה".
 
פרס המבקרים האירופים שקיבלת בפסטיבל ברלין בטח הסב לך סיפוק ושביעות רצון
 
"כן, בעיקר כי הם הבינו את הקו של הסרט ולא קטלגו אותו במקום פוליטי אלא בקטע של בואו נסתכל להם בעיניים, בואו נראה את העולם הזה, שמהווה הצצה למקום אחר. הם באו עם ראש פתוח, כי הם לא חיים במדינה שלנו, אז זה היה כביכול יותר קל. אצלנו, בלי שאנשים ראו אפילו פריים אחד של הסרט, יש כבר טוקבקים שבהם מכנים אותי עוכרת ישראל ושמאלנית. אבל אני מחוסנת, ציפיתי לזה". 
            
  
  
"שהידה" יוקרן במסגרת דוקאביב מוצאי שבת 5 באפריל ב-22:00 בסינמטק תל-אביב  וביום שישי,  11 באפריל ב- 22:00 באולם אשכול פיס.