מחול - מחאה בערוץ 24

ביקורת הקליפים של מיכל בן דוד

יש כמה קליפים בערוץ 24 שפשוט אי אפשר להזכיר בנשימה אחת עם כל היתר. קליפים שהקולות הנשמעים בהם לא זוכים בדרך לחשיפה, ואלו הם קולות עוצמתיים, שבאים מתוך כאב אמיתי. קליפים שגם אחרי שהם מסתיימים עדיין ממשיכים להזדמזם דווקא בשל המסרים הקשים המובעים בהם.

ראש וראשון בין הקליפים האלו עוסק במחאת העדה האתיופית. על השיר חתומה קבוצת יוצרים עם קשת שדרות בשיתוף ג`רמי קול חבש. חבורת הצעירים הזאת עושה ראפ, המלווה בתרגום כדי שגם מי שאוזנו לא מספיק מהירה, יוכל לשמוע את המחאה.

השיר "אמונה" עוסק בתהליך הקליטה של בני העדה האתיופית בארץ המובטחת - מגולל את תלאות הדרך שעברו על האתיופים, מתאר את הניסיון לשנות את זהותם (מתן שמות חדשים, אפליה) ואת הבעיות הסוציאליות בקרב העדה - הפרדה בבתי הספר, החרמה של תרומות הדם של בני העדה וגם סמים, אלכוהול ונידוי.

למרות כל הקשיים והתלאות, ולמרות האמירה הכלולה בשיר, לפיה כל הפעילויות האלו נועדו כדי שהילד האתיופי לא יעקוף איזה ילד לבן, הפזמון החוזר של השיר דווקא מביע תקווה: "רק תדע זאת עדה שלא מאבדת תקווה/ רק תדע זאת עדה שלא מאבדת אמונה/ לא משנה כמה קשה/ בגדול נצא מזה/ לא נוותר, לא נשבר, לא נכנע". והניגוד הזה – כמו הניגוד בין שחור ולבן – רק מחדד את המראה ששמה החבורה בפני החברה הישראלית. היום, יותר מ-20 שנה אחרי המבצע הראשון להעלאת יהודי אתיופיה, סוף סוף בני העדה פותחים את הפה. אולי הפעם אנחנו הישראלים נטה אוזן...

קליפ נוסף שבו מובעת מחאה צולם לצלילי השיר "האדמה הזאת" של להקת גאיה. הקליפ מצולם בשדה כותנה, על רקע רגבי הארץ, משלב בין השיר של גאיה ובין טקסט ששר הראפר הערבי תאמר נאפר (TN), שאומר את דבריו על ההסתה ועל השנאה ועל הילדים שמתים לחינם, ומדבר בעצם עלינו ועליהם.

גאיה שרים בעברית, תאמר בערבית, התרגום מתחלף בין שתי השפות, והמסר של השיר ברור – כולנו בניה של אותה אדמה, המוות המיותר על האדמה הוא לא גזירה משמים, ויש למצוא פתרונות אחרים, שלא יגבו קורבנות נוספים.

השילוב בין הגרוב של נאפר ובין השאנטי של גאיה יוצר דווקא איזה סוג של איזון ושל נינוחות, שבאים לידי ביטוי בסוף השיר ששני ההרכבים מופיעים זה לצד זה, וברקע נשמע בבירור קולו של נאפר – "בוקרא ביג`י יום ג`דיד" (מחר יגיע יום חדש).

ואם במראה בפני המציאות הישראלית עסקינן, ראוי לציין קליפ נוסף, זה של אביב לבנת לשיר "בשנה הבאה" (נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות..). השיר, שכל בוגר תיכון כמעט שר בטקס הסיום, זוכה כאן לעיבוד מחודש, כשברקע עוברות תמונות מרצח רבין, ההלם שאחרי, האבל, חוסר האונים, הפיגועים, הצער, ההרס, החורבן – תמונות מ החיים שלנו בארץ.

אמנם הרעיון לשלב בקליפ צילומים מזירות פיגוע וממחוזות של זיכרון קולקטיבי כבר נוסה בעבר (למשל בשיר "איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר), אבל הפעם המילים כמו תואמות במדויק את התמונות. בשל העובדה שמדובר בטקסט בן כמה עשרות שנים, התמונות העכשוויות והזיכרונות הטריים מקבלים עוצמות חדשות.

מוזיקת המחאה מצטלמת יפה. וברוח ימים אלה, כשלכולם כבר ברור שלמילים יש כוח, הצירוף לתמונות מעביר את המסר בצורה ברורה יותר. אולי מכאן יצמח השינוי המיוחל.