השיטה כופה עצמה על החומר

ספרו של מנפרד פרנקה שהופיע בהוצאת עם עובד בתרגום של רוני לוביאניקר ואילנה המרמן נחשב למסמך תיעודי ספרותי מיוחד על התחמקותם של גרמנים מהכרה במתרחש מול עיניהם בליל ה-9 בנובמבר 1938, “ליל הבדולח".  כוחו של הספר הוא בהחלתו האמנותית על מציאות המתקיימת בחברות בנות זמננו.
 
אבל כוחו של הספר הוא בהיותו ספר - מודפס, נקרא ונקלט בדמיונו ובתודעתו  של הקורא. כל מה שייעשה עם החומר במעבר לבמה ימיר את החוויה האישית, הפרטית, של הקורא, אל חוויה קולקטיבית של קבוצה שהיא קהל ההצגה. ככל שזו תהיה טובה ומשוכללת כך ירחק הרושם ממתחם הספר, ואת הדמיון הפרטי יחליף דמיונם של היוצרים והקהל יתייחס אל העשייה שלהם, ודרכה למעשים המסופרים.
 
וכך מתעוררת מאליה השאלה אם אמנם נכון הוא ליטול ספר כזה ולעבד אותו להצגה, ואפילו לפסוח על שלב המחזה כי בשיטת תיאטרון-הסיפור של רות קנר אין מחזה. לכאורה התשובה ברורה -היה סיפור ונשאר סיפור. אך אם הסיפור המודפס היה רב עוצמה ישירה מבחינת תוכנו, הסיפור-הצגה בסגנונה של קנר הוא במיטבו ובעיקרו מרתק מבחינת ביצועו, גם כאשר הוא נאמן ביותר לחומר המסופר.
 
גם אינני בטוח אם שיטתה של קנר מתאימה באמת ובתמים לחומר הזה, גם כאשר האיכות  של הביצוע הבימתי משובחת כשלעצמה. ההסתייגות שלי נובעת בעיקר מהעובדה שהשיטה נראית לי ככופה עצמה על החומר ולא נובעת ממנו, וירטואוזית כרגיל אצל קנר ושחקניה, אבל מתכתבת עם ההזרה הברכטיאנית. יתר על כן, עצם העובדה ששחקנים ישראלים מציגים כך את הדברים יוצרת ממד של התבוננות מלעיגה מבחוץ, גם של הקבוצה וגם של הקהל, וצמצום מוחלט של האפשרות לתגובה רגשית, זעזוע או כעס. גם אם ייתכן שקנר כיוונה לכך.
 
כל האמור לעיל לא נועד להרחיק את הקהל מההצגה המרתקת הזאת, אלא להציג את הבעייתיות הכרוכה בה. זו הצגה שכמבקר אני רוצה שיצפו בה רבים תוך ידיעה ברורה שזאת איננה תצוגה דוקומנטרית אלא יצירה בימתית אמנותית באיכות גבוהה שהעניין בה עובר מתחומי העשייה הבימתית אל מערכת רעיונית בימתית וחוץ בימתית, שבה השיפוט ערכי ולא איכותי. יצירה שהדיון עליה אחרי הצפייה בה איננו מתמקד במה שידוע – שתיקת הגרמנים אז, פחדם ובריחתם מהאמת – אלא באפשרות להתיך את עדויותיהם ולצרפם ליצירה אמנותית.
 
את העדויות והפרוטוקולים מגלמים רונן בבליקי, שירלי גל-שגב, דפנה הרכבי, עדי מאירוביץ`, גיא סלמן וטלי קרק. את הבמה ואביזריה עיצבה יפה סיון ויינשטיין, ואת התאורה הטובה עיצב שקד וייס. השירים בהצגה הם של מיקה דני.