הקהל התמוגג מהרגע הראשון, אייל לא

שבע עשרה שנים נמשכת הקריירה הרשמית של אייל גולן. ורק עתה, לראשונה אחרי חריש עמוק וממושך ברחבי הארץ, הוא נכנס לקודש הקודשים של התרבות הישראלית, היכל התרבות בתל-אביב. הוא עשה זאת בקלאסה של מי שיודע להעריך את המקום, המועד והמעמד, במופע מרשים, מופק היטב ומצלצל נפלא. רחוק מאוד מהשורשים המזרחיים שהעלו אותו לגדולה, קרוב הרבה יותר לקונצרט כפי שהמקום מחייב וכפי שהקריירה דורשת.
 
ההתחלה הייתה רעה. לא עבור הקהל, שהתמוגג מהרגע הראשון (כבר בהופעת החימום של יוסי אזולאי) והגיב בתשואות, במחיאות כפיים בלתי פוסקות ובשירה בציבור היכן שרק אפשר היה. אלא עבור אייל, שהיה - חנוט בחליפת עור שחורה ובחולצה לבנה ארוכת שרוולים ורקומה - רק צל של עצמו. הלב נכמר לנוכח ההתרגשות העצומה שאחזה בו עם העלייה לבמה. שבע עשרה שנים ועדיין מתרגש. לא זוכר את גולן כה לחוץ, כה מתוח, לא מרוכז, מפזר מבטים מבוהלים כשל חיה בסוגר, שר את השירים כמעט מבלי לנשום וללא הכרה.
 
גם ביצוע ארבעת השירים הראשונים בישיבה, על כסא מוגבה, לא עזר לו להשתחרר מההלם. צעקה רמה "אוהבים אותך" מהיציע, חילצה ממנו חיוך תודה קצר, אך עיניו המשיכו לתור אחר פנים מוכרות בקהל, להיאחז בהן. מלות השיר "חוף אל חוף" הפכו להרות גורל ולגלגל הצלה, כששר: "מה בסך הכל ביקשתי, להיות קצת מאושר" ומשוחרר. הקהל שאג בהתלהבות, חנק את גולן באהבה, והוא לא ידע את נפשו. עיניו ננעלו שוב ושוב על צג הטלפרומטר, שאמור היה לסייע ולהקל עליו בשירה, אך דומה שהלחיץ יותר ופגע. רק בשיר השביעי, הבלדה היפה "בעירי", גולן החל לחזור לעצמו, להיות טבעי ונינוח, להיפטר מהלחץ, להסדיר את נשימותיו ולהפשיר. נראה שגם הסרת המקטורן והמעבר לשירה בעמידה סייעו להרפייה.
 
מפליא שזמר-כוכב מנוסה מגיב בצורה קיצונית ולא צפויה כזאת בהופעתו הראשונה בהיכל התרבות. אך זה גם מעיד על אנושיות ופגיעות. לכאורה, זה לא היה צריך לקרות לו, כי אייל גולן מעולם לא הפגין כישורי פרפורמנס חריגים, שדרשו התנהלות בימתית תזזיתית או כושר גופני יוצא דופן. הרפרטואר שלו הרי מבוסס רובו ככולו על בלדות אהבה רגשניות וחסרות תנועה, וגם אם הקצב משתולל ומתגעש סביבו (כמו ב"סרט שחור לבן" למשל) הוא ימשיך להתנהל באותה איטיות שקולה ומינימליסטית, חפה מדרמה ומתיאטרליות. ממש לא להאמין שהעיסוק האחר שלו הוא כדורגל. אך אצלו מסתבר, הקול היפה, השירה הרהוטה והשירים הממיסים, הם  העניין ולא פוזות ומחוות. 

התמרכזותו של גולן
 
בפחות משעתיים הצליח גולן לדחוס שלושים להיטים, כשליש מהם בשלוש מחרוזות, ממש בסיום, ועוד נשאר מקום וזמן גם למחרוזת להיטים ביוונית של טריפונס, אורחו לדואט "פיצריקה" הכלול באלבומו האחרון. תכנית המופע, הקונצרט אם תתעקשו, הייתה בנויה בחוכמה. עד "דמעות" (בלדת הרוק הכבד שהייתה אחד משיאי שיתוף הפעולה שלו עם זאב נחמה ותמיר קליסקי מ"אתניקס" בעשור הקודם) שמוקמה לאחר מחצית המופע, הוא התמקד בשירים מאוחרים ובלהיטים של העת האחרונה, מאלבומי שנות ה-2000, בעיקר מ"בשבילך נוצרתי" (2007) ו"מציאות אחרת" (2005), חמישה מכל אחד.
 
שירים אלה, בהם "אלוהיי", "אם יש גן עדן", "אהבת חיי", "מציאות אחרת", ו"בין הטוב והרע" ו"צליל מיתר" המוקדמים טיפה, רק הדגישו את התקדמותו של גולן, את הרפרטואר הרחב שלו, את יכולתו להתנתק מלהיטי העבר ואת המרחק העצום שעשה מהתיוג המזרחי והים-תיכוני הכובל, אל מרכז ההסכמה והאהדה הלאומית. גם הדואט עם טריפונס, אליל ילדות שלו, סימן את כברת הדרך המשמעותית שעשה ללב הפופ הישראלי העכשווי. וצריך זכוכית מגדלת של שען חירש, או להבדיל, את מחרוזות הסיום, כדי למצוא צליל מזרחי, ים תיכוני או אתני, במוזיקה העכשווית של גולן.
 
המעניין הוא שדווקא אלבומו החדש "הוזה אותך מולי", עם נציגות של ארבעה שירים בהופעה, חתום על שניים יווניים ("פיצריקה" החפלאי שנזכר לעיל ושיר הנושא שגוייר כהלכה ולראווה) ועל אחד בקצב חסידי כמעט ("את שלי אני שלך"). הרביעי אגב, "מצטער", הוא סמל להתמרכזותו של גולן, שיר שנכתב על ידי מיכאל (מישה) קירקיליין מגיבורי "כוכב נולד" ואחד משלושת זמרי הליווי של גולן בהופעה. שני האחרונים אגב, הם גם אילוסטרציה מוצלחת למוביליות הבימתית הבעייתית (לטעמי) של גולן. הראשון לא הצליח לחלץ ממנו אפילו תנועת ריקוד אחת, למרות שהקהל השתולל בשורות ובמעברים, ובשני החמיץ הזדמנות לאינטראקציה בימתית אינטימית בביצוע המשותף עם קירקיליין.
 
עם הרכב מוזיקאים מוגדל - עשרה נגנים, רביעיית כלי מיתר ושלושה זמרי ליווי,  סט בימתי מפואר, שני מסכי וידאו ענקיים ו...רפרטואר כה גדול, עשה טוב גולן כשקימץ במלים בין השירים  ונתן להם לדבר בעד עצמם. יש לו, מסתבר, לא מעט שירים שהם חתיכות חיים, אמת ומציאות, דוגמת "מלך המגרש" ו"מלכת היופי שלי" מצד אחד, "שמועות", "לוחמת" ו"אם יש גן עדן" מצד שני. וגם זו עדות להתפתחותו של אייל גולן כזמר שאינו יוצר, אך בכל זאת מסוגל להגיד משהו על עצמו ותמונת עולמו.
 
מופע שהוא תעודת בגרות.
 
אייל גולן. ההופעה. היכל התרבות, תל אביב. 15 באפריל 2008