הקריירה המוזיקלית של סקורסזה
 
כשסוקרים את הקריירה של מרטין סקורסזה לאורכה ולרוחבה, ניתן בקלות לגלות בה לא מעט אבני דרך קולנועיות-מוזיקליות. גם הוא עצמו מעיד על אהבתו לתחום ועל הזיקה הבלתי ניתנת להפרדה, לדעתו, בין הקולנוע למוזיקה.במקביל לידע הפנומנלי שלו בנוגע לפרטים הקטנים של סרטים רבים מכל תולדות הקולנוע, הוא צופן גם ידע מוזיקלי בלתי מבוטל. עיסוקו בקולנוע מוזיקלי התחיל כשהוא נמנה עם צוות עורכי הסרט "וודסטוק" (בצוות נכללה גם תלמה שונמייקר, לימים העורכת הקבועה שלו), שתיעד את האירוע המוזיקלי הפורמטיבי ביותר בכל הזמנים ויצא למסכים שנה לאחר התרחשותו, ב-1970. עריכת הסרט הייתה בעלת אופי חדשני: מסכים מפוצלים, תיעוד בו-זמני של כמה התרחשויות, עבודת פסקול מורכבת ועוד.
 
ב-1977 יצר סקורסזה כבמאי את "ניו-יורק ניו-יורק", דרמה שעסקה כזכור בקשר רומנטי-מקצועי בין נגן סקסופון (רוברט דה נירו) וזמרת צעירה ושאפתנית (לייזה מינלי). שנה לאחר מכן הוא ביים את "המופע האחרון", סרט תיעודי מרגש, כמחווה-פרידה מ"הלהקה", ההרכב שליווה את בוב דילן בזמנו וגם ניהל קריירה עצמאית, בראשות הסולן הכריזמטי רובי רוברטסון. סקורסזה תיעד את הקונצרט האחרון של הלהקה, שהתקיים ב-1976 בסן פרנסיסקו, בהשתתפות חברים ואורחים רבים, כשבין השירים משובצים ראיונות עם חברי הלהקה, מאחורי הקלעים, על אספקטים שונים בקריירה שלהם.
 
ב-1987 ביים סקורסזה את הקליפ ללהיט BAD"", של מייקל ג`קסון - סרטון בן 17 דקות, בהתאם לסטנדרטים של ג`קסון אז (את הסרט-קליפ ל"מותחן", באורך דומה, ביים לו באותה תקופה ג`ון לנדיס). שנים אחר כך, ב-2001 השתתף סקורסזה בבימוי "הקונצרט למען ניו-יורק", תיעוד מופע רב משתתפים שהתקיים ב"מדיסון סקוור גארדן", לאות תודה ובהערכה לכוחות ההצלה שפעלו בעיר בעת אסון התאומים. בקונצרט, ששודר ישירות בטלוויזיה ויצא לאחר מכן בדי.וי.די באורך 196 דקות, השתתפו, בין היתר, ג`ון בון ג`ובי, אריק קלפטון, דייוויד בואי, ביונסה, מליסה אתרידג`, ניק קרטר ועוד. בין במאי האירוע, פרט לסקורסזה, נמנו וודי אלן, ספייק לי, אדוארד ברנס, ג`רי סיינפלד וקווין סמית`.
 
ב-2003 היה סקורסזה אחראי לבימוי אפיזודה אחת, "מרגיש כמו ללכת הביתה", בסדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית "הבלוז", על תולדות הז`אנר הזה במוזיקה. בסדרה השתתפו, בין היתר, ניק קייב, ג`ף בק, ריי צ`רלס, אריק קלפטון, מיק פליטווד, ג`ון לי הוקר ורבים אחרים. ב-2005 הוא יצר סרט דוקומנטרי נהדר, "אין כיוון הביתה: בוב דילן", שבו ניתח, תוך שימוש בחומרי ארכיון ובקטעי ראיונות שונים, את התפתחותו הייחודית של האמן בין השנים 1961 עד 1966, מזמר פולק לזמר מחאה, ל"קולו של הדור" ולכוכב רוק.
 
פרט לכך, ב-2010 אמורים לצאת לאקרנים שני פרויקטים מוזיקליים-קולנועיים דוקומנטריים מסקרנים נוספים בבימויו של היוצר השופע הזה, שבהם יעקוב אחר הקריירות והמורשת שהותירו אחריהם אושיית הרגאיי האגדית בוב מארלי והמוזיקאי, היוצר, הגיטריסט וחבר הביטלס ג`ורג` הריסון. לפיכך, הסרט המוקרן כעת על מסכינו, "Shine A Light", על להקת ה"רולינג סטונס", הוא סוג של מהלך טבעי מצדו של הבמאי הניו-יורקי המצוין, שבגיל 65 מסתקרן לעקוב אחר הרוקרים התוססים בני גילו, שמעולם לא הפסיקו לקפץ על הבמות ולעשות את מה שהם יודעים הכי טוב.
 
הסטונס בממדים קטנים

הסרט צולם במשך שני ערבים שבהם קיימה הלהקה הופעות אינטימיות יחסית ב"תיאטרון ביקון" במנהטן בסתיו 2006, במסגרת סיבוב ההופעות שלה "A Bigger Bang". למעשה ג`אגר, הוגה רעיון הסרט, חשב על משהו גדול יותר, מאחר שסיבוב ההופעות העולמי רחב היריעה של הלהקה, שנפתח באוגוסט 2005 והסתיים באוגוסט 2007, כלל כמה אירועי שיא, הגדול שבהם הופעה בברזיל, בחוף קופה-קבנה, לעיני מיליון איש. ג`אגר פינטז שסקורסזה יתעד פרויקט ענק ורב משתתפים מהסוג הזה, אלא שהבמאי, שצפה בקונצרטים שונים של הלהקה במהלך הסיבוב, הבין שדווקא המופעים הקטנים, בהם נוצרת אינטראקציה אמיתית בין הלהקה לקהלה, מעניינים יותר בכל הקשור לתיעוד קולנועי.
 
"בכל פעם שראיתי אותם מופיעים, לעתים הרחק מאחור, לפעמים ממש על הבמה, הפכתי ליותר ויותר אובססיבי בצורך שלי לתאר ולתעד את רשמיי בסרט", אומר סקורסזה. "דיברנו בהתחלה לעשות סרט על סיבוב ההופעות כולו, או רובו, אבל בנקודה מסוימת התחלתי לחשוב שמשהו יותר אינטימי מתאים לי יותר כיוצר קולנוע, וגם ישקף קשר אישי יותר בין הקהל והלהקה". הוא הבין שהמופע שלהם הוא ממילא ספקטקל, אירוע גדול, והצגתם בממדים קטנים יותר עשויה להציע נקודת מבט שונה על ההרכב האגדי.
 
"הלכתי לראות את ההופעה שוב ואני יושב שם והלהקה נראית לי מה-זה קטנה על המסך, וממילא מתעדות את סיבוב ההופעות הזה כבר כ-50 מצלמות וידאו, אז חשבתי איזה ערך מוסף אני יכול להציע מעבר לכך?", אומר הבמאי. "אז אמרתי לעצמי, הלוואי שאצליח לשכנע אותם לנגן על במה קטנה יותר, `תיאטרון ביקון`, תוך שימוש בצלמים הטובים בעולם". וכך היה.      . 
  
כריזמה חורכת מסך
 
אחרי הפתיחה שבה מציג הבמאי את מאחורי הקלעים של ההפקה, בעיקר את המורכבות הכרוכה בצילום הופעה והתכנון המוקדם הנדרש לשם כך, ולאחר הצגת אורחי הכבוד, ביל והילארי קלינטון ובני משפחתם, הקונצרט של האבנים יוצא לדרך. התיעוד שלו על מסך הקולנוע נראה קונסרבטיבי למדי. בגדול מדובר בצילום הופעה סטנדרטי, כפי שאנחנו רגילים לראות בהמון סרטי די.וי.די המתעדים הופעות חיות של אמנים שונים.
 
אלא שאחד היתרונות הגדולים של הסרט הזה הוא הצד הוויזואלי שלו. סקורסזה הפקיד את האחריות לצילום בידי רוברט ריצ`רדסון ("הטייס"), וזה צירף אליו חבורת צלמים מיומנים ומנוסים. ברשימה, ג`ון טול ("הסמוראי האחרון"), אנדרו לסני (טרילוגיית "שר הטבעות"), סטיוארט דרייבורג ("הפסנתר"), רוברט אלסוויט ("זה ייגמר בדם"), עמנואל לובצקי ("סליפי הולו"), אלן קוראס ("שמש נצחית בראש צלול") ואלברט מייזלס (שביים את סרט המופע הנודע על הסטונס בשנות ה-70, "תני לי מחסה").
 
החבורה הזו וצלמים נוספים (בסך הכול יותר מ-18 מצלמות) מביאה למסך תיעוד צבעוני-ססגוני מרתק של ההופעה, מכל זווית אפשרית, ועבודתו הדינמית של העורך, דייוויד טדשי, משלימה את המלאכה.
אפשר אולי לתהות מדוע בחר סקורסזה שלא לערב את עצמו ואת הטאץ` האישי-אינדיבידואלי שלו בבימוי ובנעשה על הבמה (פרק לקטעי הפתיחה והסיום) ולהביא צילום הופעה פרונטלי נטו (שנקטע רק לצורך כמה צילומי ארכיון של ראיונות עבר שנעשו עם חברי הלהקה, בשלבים שונים של הקריירה שלהם).
 
לטעמי, הבמאי קיבל החלטה נכונה וראויה  - להפקיד את "בימוי" הדרמה הגדולה שמחוללת ההופעה של החבורה בידי סולנה, מיק ג`אגר, כידוע גם שחקן קולנוע מעת לעת ("נד קלי", "פריג`ק"). הכריזמה שלו חורכת את המסך. גם קית ריצ`רדס ניחן באישיות מוחצנת משהו, אבל לעומת רעהו הוא יכול לתפקד רק על תקן כינור שני (ואף זוכה לבצע שני שירים בסרט).
 
למרות הריאקציונריות לכאורה בגישה, הסרט תוסס ודינמי, ולא אחת סוחט תגובות של מחיאות כפיים ותשואות בסיום נאמבר כזה או אחר, כאילו אתה באולם ממש, וניזון מהקשר האינטימי שנוצר בין הקהל לכוכבי הרוק. כאמור, ג`אגר תופס את מרכז תשומת הלב, אבל גם שאר חברי הלהקה מקבלים את הפוקוס היחסי המגיע גם להם, ולשם גיוון עולים להופיע עם הסטונס במהלך ההופעות גם ג`ק ווייט, באדי גאי וכריסטינה אגילרה. באשר לרפרטואר, סקורסזה נותן ביטוי לשירי הלהקה מכל הזמנים, אבל בסופו של דבר מזדקרות להן הקלאסיקות הוותיקות והמוכרות שלהם. שירים נצחיים כמו "נשות שעשועים", "סוכר חום", "ג`ק פלאש המקפץ", הלהיט המרטיט שג`אגר, ריצ`רדס ומנהלם אולדהם כתבו למריאן פיית`פול "כשהדמעות זולגות", ולסיום – איך לא – "(איי קאנט גט נו) סאטיספקשן". יש סיפוק בסרט הזה, והרבה.