פנטומימה מצחיקה מאוד
 
דבר הסב: ביום השני של הפסטיבל התוודענו אל מוטת הכנפיים הרחבה שלו, ולא מדובר בכמויות (קרוב ל-200 מופעים) אלא במגוון האיכותי: מהצגת ילדים צעקנית ("דוד וגוליית") עד מחזמר ("דווקא כן ואי אפשר") ומניסויים אמנותיים ("העץ") עד הפקה  מלוטשת, מלאת דמיון ומבוצעת לעילא כמו "הצגה יומית"  בביצועם של חמישה בוגרי הסטודיו הירושלמי ע"ש ניסן נתיב. זו  פרודיה מחויכת בפנטומימה ובשפת במה מקורית על הקולנוע של נעורינו: סרטי בלשים,  קונג פו, גיבורי על, קינג קונג,  סרטי בלהות. זוהי  מחווה מתוחכמת לבי מוביס שהוקרנו לרוב "שניים בכרטיס אחד" בהצגה יומית, חמשת השחקנים מבצעים בתזמון מושלם את הכוריאוגרפיה המקורית והמתוחכמת של הבמאי צביקה פישזון.  בעצם, ההצגה הייתה יכולה לזכות בפרס ראשון גם בפסטיבל עכו  לתיאטרון אחר, אבל הכללתה בפסטיבל של הצגות ילדים אינה פוגעת באטרקטיביות שלה, אלא רק משדרגת את הפסטיבל. כפי שאפשר להיווכח מדבריו של נכדי, אורי.
 
דבר הנכד:  אם ל"מעבר לים"  מגיע המקום הראשון,  מגיע ל"הצגה יומית" המקום השני, אולי אפילו הראשון. אין כאן תפאורה, חוץ ממסך לבן של סרט, שממנו יוצאות הדמויות, כאילו – מתוך הסרט אל ההצגה. אין גם  אביזרים: באחד הקטעים הבלש ג`ון דה ביל,  תופס כדור אקדח באמצע מעופו, מסובב אותו (ואז שומעים חריקה של הכדור), ואחר כך מודד את המסלול בעזרת סרגל. אבל אין כדור, ואין סרגל ואת קולות החריקה של הסיבוב משמיע השחקן. שגם מחליק אחר כך על קליפת שגם אותה לא רואים. זו פנטומימה  מצחיקה מאוד עם רעיונות מקוריים, ודמיון אדיר.

אי אפשר בלי אמנות

דבר הסב: "דווקא כן ואי אפשר" היא  הצגה מוזיקלית לשישה שחקנים ותזמורת עם לקח מאוד ברור: האמנות חשובה, ובלעדיה החיים אינם קרויים חיים.  על הסיפור היפה של נירה הראל הושתת מחזמר עם מוזיקה  מקורית  ונעימה אבל נראה היה לי שהיוצרים שכחו שבמחזמר, כמו באופרה, המוזיקה אמורה לקדם את העלילה, לא לעכב אותה. ההצגה נתמשכה ונתמשכה, ונדמה היה שמרחק אינסופי מפריד בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום. אבל הילדים דווקא היו הרבה יותר סבלניים ממני, ומחאו כפיים בהתלהבות. הם באמת אהבו את זה, כפי שאפשר להיווכח מדבריו של אורי.

דבר הנכד: המחזמר מספר על שלושה איכרים שעובדים ונהנים מעבודתם, יש להם תפיסת עולם שכולם צריכים להקדיש את חייהם לעבודה ולמלאכה אבל בתוך כפרם מסתתרים מלומד ואמן, החיים בניגוד לתפיסתם. המחזמר עוסק בקונפליקטים שביניהם וכתוצאה מהם  האמן והמלומד מגורשים מהכפר. אחרי כשנה מכה באיכרים מכת שעמום קשה, הם מתייעצים עם הרופא והוא מסביר שיש להם בעיה-  הם צריכים מלומד ואמן. ..  מי ינחש את הסוף? השחקנים די טובים אם כי לפעמים אינם מדייקים, וההצגה משרה מצב רוח טוב. מלמדת שצריך להתחשב ברצונות של אחרים, אמנם, אתה צריך לנסות  להתאים את התנהגותך לאחרים, אך אינך חייב להיות כמו כל האחרים כדי להיות שווה. תהיה מי שאתה, ותהיה בך הרבה שמחה. 
  
פמיניזם, ובלי ערבים
 
דבר הסב: בערב הפתיחה של הפסטיבל צפינו  בבכורה של "חסמב"ה" של תיאטרון אורנה פורת,  שהותאמה בעיבודם הבימתי של בן ואסף לוין, לשנת השישים למדינה. שלוש ציפורים במכה אחת. גם מופע אקשן, גם מחווה לאומית וגם עיבוד של קלאסיקה ישראלית. כן, כן, "חסמב"ה" של יגאל מוסינזון שנחשבה בנעוריי לספרות לא קאנונית, קיבלה בבת אחת, בעיטה למעלה, אל הפנתיאון הלאומי. מי שמע על עגנון? מי מכיר את יזהר? חסמב"ה, חסמב"ה, חסמב"ה!  העיבוד של הלווינים מקצועי ומיומן ובמרכז עלילתו עומד ילד עולה חדש המתקבל לחבורה, ומת מות גיבורים  בהצילו ספינת מעפילים. ההשקה לאקטואליה, שבה עומדים במרכז יחסי עולים וילידי הארץ מרומזת אבל מורגשת היטב. גם העמדתה של תמר כשוות ערך לירון זהבי האגדי משתלבת היטב באתוס הפמיניסטי של שנות האלפיים.  מה עוד שהלווינים הצליחו, אולי לא במכוון, לעקוף עוד מכשול  בדרך אל הקונצנזוס. הבשורה של ההצגה היא שהאויב שבו נלחם העם העברי במלחמת תש"ח הוא – הבריטים. אין במחזה אפילו אזכור אחד של הערבים. מלחמת תש"ח התרחשה בארץ דמיונית שאינה מוקפת בשום מדינה ערבית. הסיום מביא אלא שיאה את  האווירה החגיגית: דגל ישראל מתנפנף על הבמה והילדים מצדיעים לו. וחוץ מזה, המשחק מצוין,  המוזיקה של אורי וידיסלבסקי משובחת, והבמה מלאה אקשן.
 
דבר הנכד: חסמב"ה היא הצגה שמותאמת באופן מדויק לילדים. שתי חתיכות פאזל המורכבות באופן נהדר. ההצגה מספרת על עלילות חסמב"ה, שבה כל אחד שונה, ובגלל זה הם מצליחים להקים חבורה נהדרת, המנצלת את היתרון של ילדים, שהם מהירים וקטנים מן המבוגרים, כדי לעשות מחתרת. האם חסמב"ה תצליח להתמודד עם העובדות הקשות? את זה  תוכלו לראות בהצגה.