מפעל חיים מיותם

לראשונה בתולדות פרס ישראל יקבל זוכה שאינו בין החיים את הפרס החשוב ביותר שמסוגלת המדינה להציע. ניסן נתיב, חתן פרס ישראל לתיאטרון לשנה זו, שנת הששים לעצמאות ישראל, הלך לעולמו שבע ימים והישגים, בגיל 86, אך בטרם עת. לא רק שמפעל חייו טרם הגיע אל המנוחה, הנחלה וההשלמה, הוא גם הסתלק מבלי שתהיה למדינה ולראשיה להודות לו מקרוב ובלחיצת יד על שירותו הנאמן למענה ולמען תרבותה.
 
זה לא נתפס, זה נשמע הזוי, אבל ניסן נתיב - האיש שהיה מוקף תמיד באהבת תלמידיו הרבים - היה ערירי, כמעט ללא קרובי משפחה בשר ודם. המשפחה האמיתית שלו הייתה משפחת הסטודיו למשחק, התלמידים, הבוגרים, המורים והצופים שלו, ומסביב לה משפחת התיאטרון הישראלי, שאין בו תחום - ממש כפי שניסחה הוועדה שהחליטה להעניק לו את פרס ישראל - שבו השפעתו וטביעת אצבעותיו אינה ניכרת.
 
משפחה זו תגיע במוצאי יום העצמאות ה-60, לקבל בשמו את  הפרס מידי נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרת החינוך ושר התרבות ונכבדים אחרים. אם לא פיזית -  השחקן מיכאל (מיקי) ורשביאק, מנכ"ל הסטודיו למשחק ניסן נתיב, יד ימינו של המייסד ב-22 השנים האחרונות ומי שנבחר לעמוד בראש המוסד ולהמשיך את דרכו, הוא שישתתף בטקס, לייצג את החתן המנוח - לבטח רוחנית, בציפייה דרוכה, בחגיגיות כבושה, באהבה רבה אך גם בדאגה עמוקה. אמנם המדינה (או ועדה מטעמה, מה זה משנה) מצאה את ניסן נתיב ראוי לכבוד האישי, אך יחסה למפעל חייו עדיין בעייתי, הססני ומדיר שינה מעיניהם של ממשיכי דרכו, מורים ותלמידים לתיאטרון.
 
קל להעניק פרסים, לקטוף מחמאות, לנהל טקסים ולזכות ביחסי ציבור. פוליטיקאים, יותר מכל יצור אנושי אחר, מבינים זאת ויודעים לנצל זאת לטובתם. ניסן נתיב והסטודיו למשחק שלו הפכו למושג אחד, בלתי נפרד. שם פרטי שהפך למותג ציבורי, כבר לא מוסד פרטי. ויום למחרת יום העצמאות יחל המבחן של המדינה בפרעון התחייבותה למותג ולמוסד. לא המחאה של 50 אלף שקל, אלא התחייבות ברורה, חד-משמעית ובלתי-ניתנת לשינוי, לתמיכה במפעל החיים של האיש אותו היא מבקשת להוקיר, גם לאחר לכתו. זו התחייבות בלתי כתובה וערבות ציבורית. הזדמנות למדינה ולמנהיגיה להוכיח במעשים יומיומיים אפורים ולא בהכרזות טקסיות חגיגיות, את זכאותו לפרס ישראל.
 
לתכנים ידאגו מן הסתם ממשיכיו-מקורביו. ורשביאק כמנהל אמנותי-אדמיניסטרטיבי, בוגריו הנאמנים מיקי גורביץ`, רחל שור, רמי הויברגר ואודי בן משה, וצוות מוריו הבכיר ייבגני אריה, ערן בניאל וכל האחרים. הם גם יפעלו ברוחו ובהשראתו, ימשיכו את שיטות ההוראה ולימוד המשחק שטבע ועיצב, את צורת הביטוי וההדגשים הפדגוגיים שהנהיג וטיפח. למעטפת החיצונית, של החוסן הכלכלי והפיננסי תצטרך לדאוג המדינה, אם אכן היא מאמינה, באמת ובתמים, שמפעל חייו החינוכי של ניסן נתיב ראוי לפרס ישראל.
 
עשרים השנה האחרונות, במיוחד מאז הוקמה השלוחה הירושלמית של הסטודיו למשחק, להזמנת עיריית הבירה (!), לימדו אותו ואת עמיתיו שקשה לסמוך על אורגנים שלטוניים. אלה מסוגלים למרר את החיים בהצלחה מרובה. ויעידו מאבקיו האינסופיים והבלתי מתפשרים של נתיב עם הממונים על תחומי התרבות במדינה ובערים שבהן פעל. במיוחד בירושלים, שבה נאבק הסניף על חייו.
 
לו יכול היה ניסן נתיב לחזור לחיים, לרגע קטן אחד בטקס שיתקיים בתיאטרון ירושלים ביום העצמאות, היה מעניין לראות את לחיצת היד בינו לבין ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, שגם הוא בשורת הנכבדים שמקבלת את פני החתנים והכלות של פרס ישראל. לראות שמא היד הזאת רועדת, רופסת, מהססת. לנסות לקרוא את שפת הגוף, בטח נבחין בטיק עצבני, במבט מבוכה או בטיפת זיעה בפאתי המצח או במורד הצוואר של הפוליטיקאי, שכרסם בהבטחות ובהתחייבויות קודמיו. להזכיר לו שהעירייה בראשה הוא עומד לא פרסמה מודעת אבל על מותו של מנהל מוסד תרבות נערץ בתחומה, לא שלחה אפילו פקיד זוטר להלווייתו, והסתפקה רק בזר פרחים שהונח על ידי שני עובדים ממחלקת הפיקוח העירונית.
 
לא נערכו ביקורי תנחומים לא בסטודיו התל-אביבי, שהוכשר בהיעדר מקום אחר לקיים שבעה  ולא בסטודיו בירושלים. העירייה הסתפקה במברק סטנדרטי של השתתפות בצער ששלח סגן ראש העיר יגאל עמדי.
 
החיים נמשכים אחרי מפעלי החיים. למרבה הצער ניסן נתיב לא יזכה לקבל את הפרס ולא לראות מה יקרה למפעל החיים שלו. התפקיד של כולנו להבטיח שהוא יימשך.