מחול - החכמה ההרמונית של רון קרטר

הבסיסט הוותיק רון קרטר יודע למקם את עצמו במרכז-אבל לתת הרבה כבוד ומרחב למלווים שלו

טכניקה אדירה, ניסיון וטעם טוב

רון קרטר, בסיסט אהוב וותיק (בן 71) מרבה לבוא לארץ. אחד הביקורים הראשונים שלו (פסטיבל שפיים 1992 ) היה כחבר ההרכב "Tribute to Miles", הרכב ששיחזר את החמישייה האגדית של מיילס בשנים 1963 -1968 שעשתה את הניסיונות המוזיקליים המרתקים ביותר מבחינת פיתוח הרמוני ומלודי בשנות הששים: אלא שבמקום מיילס, שמת ב- 1991, הופיע החצוצרן הצעיר וואלאס רוני.
קרטר כבר היה מוכר בשנת 1963 אך הזינוק בקריירה שלו בעקבות הקשר עם מיילס, הרבי הנקוק ווין שורטר שהיה כמעט טלפתי ברגישות שלו, בחכמה ההרמונית שלו, ביכולתו לספק את הדרייב והאנרגיה מתי שצריך ולהישאר ברקע בשאר הזמן.

על כל התכונות הללו המשיך קרטר לשמור והוסיף על אלו טכניקה אדירה, ידע, ניסיון וטעם טוב. אולי בעקבות התכונה האחרונה לא הצטרף לניסיונותיו החשמליים של מיילס, לא עבר לבס חשמלי ולא היה חלק מתנועת הפיוז`ן אלא המשיך להיות נאמן לעצמו. מאז הגיע קרטר, כמלווה וכסולן פעמים רבות לישראל.

בשנים האחרונות עבר קרטר לעבודה ברביעייה הכוללת שני מקישים ופסנתר. הדיסק האחרון שלהם נקרא, כשם המופע Dear Miles. אך אין זו מחווה לחמישייה אלא לאיש עצמו, מורו הרוחני של קרטר. לא שמענו קטעים מפורסמים מאותה תקופה: ההופעה החלה בקטע מחרוזת שנמשך כמעט שעה ללא הפסקה. הקטע כלל ציטוטים רבים מקטעים של מיילס ואחרים: למשל זיהיתי את הבלוז המפורסם Blues In The Closet את Seven Steps To Heaven אך העיקר לא היו הלחנים אלא הפגנת הווירטואוזיות של כל אחד מחברי הלהקה.

פה בלט במיוחד אמן כלי ההקשה הלטיניים רולנדו מוראלס-מאטוס: גוץ, קרח , זריז כשד יכול רולנדו לבנות סולו ממשולש אחד, ממראקאס או מחתיכת פח. הוא מכיר טוב טוב את קרטר ותמיד מנחש את צעדו הבא. הפסנתרן, שנדמה בהתחלה כי בא לנגן כינור שני לקרטר בנה באיטיות קטעי סולו מאוד מורכבים ביד ימין כשיד שמאל משוחררת מלדאוג לקצב. המתופף על מערכת תופי הג`אז לא התבלט במיוחד: רולנדו גנב את ההצגה וקרוסלי הצטיין בקטע סולו בודד בלבד, כאשר רוב הזמן ניגן במברשות ליווי לא מתבלט (מה רע? הלוואי וכל המתופפים היו צנועים כמוהו).

שפע של מנות אחרונות

ואשר לקרטר. קרטר הוא שיא של אלגנטיות וחכמה. גבוה והדור בלבושו (גם האחרים הקפידו על מראה מחויט) מספיק שישחרר מגע קטן- וכל הבמה מוצפת בצליל החם שלו. קרטר לא מציף אותך בצלילים. למה לנגן 6 צלילים כשאפשר לנגן שני צלילים נכונים? חכמת הנגינה שלו מתבטאת קודם כל בהחלטה על סוג האנרגיה שהוא רוצה לשדר. ופה הייתה לי בעיה: קרטר לא הרבה לנגן בס מהלך (Walking bass). כשניגן בס מהלך, ספק סולו ספק לווי, בקטע הבלוז-הרגשתי כמו סוס שמישהו שם לו פלפל במקום רגיש. כשהוא דוחף אותך אתה עף. אבל קרטר לא בא להזיע, לא לנגן ביבופ ולא לתת בהרד בופ: בכל סגנון הוא נגע בעדינות – ועבר הלאה כדי לחשוף עוד ועוד טקסטורות. אני מודה כי חיכיתי למנת בשר וקיבלתי שפע של מנות אחרונות: אך כל מנה נעשתה בחכמה והובילה למנה הבאה.

אחרי קצת פחות משעה הסתיים הקטע הראשון, הוצגו הנגנים והקטע הבא היה My Funny Valentine.
אני חשתי אנטי קליימקס, בעיקר משום שזה קטע שמיילס הרבה לנגן והפרשנות של הפסנתרן, שבנה תבנית ריתמית ביד שמאל כדי לתת לשיר תנופה יצאה בהפסדה. כל הליריות של השיר נעלמה לטובת משחקי הרמוניה וקצב מתוחכמים. קרטר סיים את הקונצרט בוריאציות במקצב ¾ על מנגינת חג המולד Gingle Bells שהפכה במהירות לסטנדרט Some Day My Prince Will Come עם כל החום, היופי והאלגנטיות שההרכב יכול לספק.

בסך הכל ראינו בסיסט ענק שידע למקם את עצמו במרכז-אבל לתת הרבה כבוד ומרחב למלווים שלו. זה קונצרט שבו אתה יוצא מחייך (אך לא מזיע).

רון קרטר - "Dear Miles", מרכז ענב, 1 במאי 2008. משתתפים: סטפן סקוט – פסנתר , פייטון קרוסלי – תופים , רולנדו מוראלס-מאטוס - כלי הקשה , רון קרטר – קונטרבס