"זה היה ממש עניין אינסטינקטיבי. אני לוקח איתי מצלמה מגיל מאוד צעיר כמעט לכל מקום, כולל לצבא כבר בשירות הסדיר", משחזר יריב מוזר, 30, יוצר הסרט התיעודי "המלחמה הראשונה שלי", כיצד צילם אותו במהלך מלחמת לבנון, שאליה נקרא בהפתעה, כקצין מילואים. הסרט זכה לאחרונה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב, ומוקרן כעת בסינמטק תל-אביב. "לקחתי למלחמה מיני די.וי, מצלמה פשוטה בלי אמצעי סאונד או תאורה נוספים ועם בטרייה אחת, שאותה הטענתי בלילות בגנרטור של המפקד. בשלב הראשון היו לי רק חמש קלטות, וכשיצאתי הביתה חזרתי עם עוד שש. בסך הכול צילמתי במלחמה 15 שעות. יעל (פרלוב, העורכת) קוראת לזה אחד לאחד. בדוקומנטרי מצלמים הרבה יותר".
 
 תיעדת את כל מה שעבר עליך. מתי בעצם הבנת שאתה גם עושה סרט?
 
"צילמתי הכול כשאני עדיין ממלא את תפקידי, כקצין חימוש בגדוד תותחנים מאוד פעיל, כמו כל התותחנים במלחמה. ותוך כדי זה - ובסוף המלחמה אגב קודמתי לדרגת רב סרן - צילמתי סרט, כמעט בלי לדעת. ממש ככה. פשוט תיעדתי את כל המתרחש בזמן אמת". 

 "אנשים במלחמה משתוקקים לדבר"

פרט לתיעוד המערך הלוחם המתייצב על קו הגבול, והאופן שבו הופכים כבישי ונופי הצפון המרהיבים מאזורי תיירות שוקקי חיים לשדה מערכה דומם ומתוח, המופר מדי פעם על ידי נפילות טילים מאיימים, תיעד מוזר פעילות בקריית שמונה, כולל הופעה של אייל גולן במרחב מוגן, לאחר שהוזמן על ידי גיסו, סא"ל אילן לוי (אחיה של אילנית), 36, מפקד גדוד תותחנים, מגיבורי הסרט. עוד לוחמים אותם תיעד  במצלמתו ועדויותיהם פזורות בסרט הם ראובן סעדון, 38, סרן בגולני, עידן טלר, 25, סמל מילואים, אהרל`ה יחזקאל, סרן בתותחנים, הדס שטייף, כתבת השטח של גלי צה"ל וגיא שקד, חייל באחד הגדודים.
 
איך קיימת איתם את הריאיונות במהלך המלחמה. גם זה היה ספונטני?
 
"בהרבה מאוד מקרים, כשאתה מציב מצלמה מול אנשים במצב כזה של מלחמה, הם ממש משתוקקים לדבר. זה דבר שדי הדהים אותי. אני סך הכול לובש מדים ואחד מהם, עם דרגות הקצין, אבל אני גם מפנה אליהם מצלמה, בצורה עדינה, לא אגרסיבית. ואנשים מדברים, היה להם את הצורך הזה. הם אגב לא זוכרים שצילמתי אותם. זה דבר די מדהים. הם היו במצב כזה טראומטי תוך כדי המלחמה, ואחר כך כשהזכרתי להם את זה הם היו די בהלם ולא זכרו מה הם אמרו. זה משהו שחזר על עצמו אצל כולם".
 
כבר בסרט, בעת הלחימה, החיילים קולטים שמשהו לא תקין קורה, ושהם נלחמים ברוח רפאים
 
"נכון. תחושת החיילים שנמצאים בשטח היא ההרגשה הכי אותנטית. אתה חש את הדברים תוך כדי התרחשותם, ובזה ייחודו של הסרט מסרטים אחרים שנעשו על המלחמה. כשדיברתי עם אנשים, התחושה שלהם הייתה שלאויב הזה אין פנים. כך חשו גם החבר`ה שלחמו עם הטנקים בפנים, וגם חיילי החי"ר שהיו לכודים בתוך הבתים, וגם אנחנו כתותחנים. האויב היה מבחינתנו רואה ואינו נראה. ככה הוא פעל, בצורה מאוד חכמה. פסיכולוגית זו הייתה לחימה קשה, ובגלל זה אולי הרגשנו שהובסנו במלחמה הזו".
 
התחנות והסצינות בסרט הן נגזרת של הפעילות הצבאית שלך. כלומר הן מיצבו את עצמן בתוך הסרט מבלי  שבחרת לביים אותן
 
"לגמרי נכון. במסגרת תפקידי והיכן שהייתי הפעלתי את המצלמה ולא כל כך תפקדתי כבמאי. אבל הצילומים שהבאתי ובחירת הדברים נעשו בכל זאת על סמך הידע קולנועי שלי והמטען שהצטבר אצלי". 

מוזר הוא מפיק בדרך כלל,  וראש מגמה הפקה יוזמת  בבית הספר סם שפיגל. הוא היא מפיק ראשי בחברת "עלמה" של אריק ברנשטיין, וכן הפיק את "המלחמה של גיורי", שזכה בפסטיבל חיפה, את "חומוס קארי" ששודר בערוץ 8, ואת "הטוקבקיסטים" (שניהם יוצאים, אגב, בדי.וי.די בהפצה של "האוזן השלישית" ו"התו השמיני" – נ. מ.). בימים אלה הוא מפיק את "מופע החיים של גוטל בוטל", הפקה של קרן הקולנוע, סרט עלילתי בבימויו של דניאל סיון, שעשה גם את "`גיורי", ושיוקרן בפסטיבל הקולנוע הבא בחיפה. בתחום העלילתי הוא מפיק את סרטה  הראשון כבמאית של היאם עבאס, "הירושה", שצילומיו יתקיימו בעוד כחצי שנה. בנוסף יש עוד כמה סרטים דוקומנטריים ואחרים שאני בשלבים שונים של הפקה שלהם.
 
"כולם נושאים פוסט-טראומה"

הסרט נראה יותר כמו פרץ רגשות מאשר כיצירה בעלת תסריט ליניארי מתפתח, למרות שהיה לכם בחדר העריכה את כל הזמן שבעולם להרכיב את הפאזל באופן יותר מובנה
 
"היינו נאמנים מאוד למהלך הדברים שהיו במלחמה. זאת נאמנות לאמת דוקומנטרית, לא לעשות מניפולציות על המציאות, ולהביא את הדברים כמו שראינו אותם בחומרי הגלם. ולאחר מכן ההחלטה לפגוש את הגיבורים חצי שנה ושנה אחרי המלחמה, כדי לראות אם יש לה השלכות, אם היא נשארת אצל האנשים ומשפיעה על חייהם. זה היה דבר שעניין אותי, לאתר את האנשים שפגשתי בצורה מקרית, והיה לי לפעמים רק את השם הפרטי שלהם. כמו ראובן, בעל חנות הבגדים שלא היה לי מושג מיהו, או עידן שהיה טרמפיסט והיה לי רק את שמו הפרטי בחומרי הגלם. זה הפך מבחינתי לסוג של דיבוק, לנסות ולאתר את האנשים ולראות מה קורה איתם. בסוף הגעתי אל כל אחד מהם ליום צילום, לסוג של תחקיר ושיחה איתם לפני ובמהלך הצילומים. הדברים קופצים החוצה ואתה מבין ישר איך המלחמה נמצאת אצל כל אחד. זה המשותף לכל הדמויות. כולם נושאים איזו פוסט-טראומה של אחרי המלחמה". 
 
הדמות הבולטת בסרט היא סא"ל אילן לוי. החלטת בשלב מסוים להציב אותו במרכז היצירה?
 
"קשה שלא. קודם כל קולנועית הוא דמות מאוד יפה, מושכת, כפי שאני מציין גם בסרט, ואדם כריזמטי. קשה היה להסיר ממנו את המבט. והייתה ההחלטה האמיצה שלו בשדה הקרב, של מפקד שמפעיל שיקול דעת ומשתמש בשכל הישר ובחוכמה ומציל את חיי חייליו. הוא אדם שעומד מאחורי הדברים שלו".   

בעקבות הפגיעה הישירה הטרגית של הטיל בקבוצת החיילים המתארגנים לתזוזה בכפר גלעדי, נכנסה לתמונה כתבת גל"צ הדס שטייף ואתה מתחקה אחר עקבותיה
 
"את הדס שמענו ברדיו ושמענו עליה, וכמו שאני מתאר זאת בסרט, זו הייתה בשבילי איזו אובססיה לנסות למצוא אותה. הפעלתי קשרים וניסיתי לברר דרך חבר`ה מגלי צה"ל שפגשתי שם, ובסוף איתרתי אותה. ממש בתוך המלחמה ראיינתי אותה, ואחר כך אחריה, וגם היא לא ממש זכרה מה היא אמרה במלחמה. היא עברה אותה בדיוק כמונו. היא האישה היחידה בסרט וגם האימא היחידה בו, האימא של החיילים שלחמו במלחמה הזו. והיא הייתה הקול שלנו ברדיו".
 
למה בחרת לתעד את גיא בחתונה שלו, לאחר שהגיע לחופשה בארץ מניגריה, לשם עזב?
 
"אני רואה בו את תמונת הדור שלי, שבה הרבה אנשים מחליטים לעזוב את הארץ ומוצאים עצמם במדינות עולם שלישי, עוסקים במה שנקרא סחר במוצרים ביטחוניים".
 
אפשר לקרוא לזה סוחר נשק?
 
"אני לא רוצה להכניס לו מילים לפה. זה מה שהוא אמר לי ואני מכבד את זה. הוא נמצא בניגריה וחזר משם אחרי שנה, שנה בדיוק אחרי המלחמה, שזה דבר מדהים, כדי להתחתן. הייתי בשוק מהתאריך הזה, ואני לא יודע אם הוא שם אליו לב. הוא הגיע בבוקר החתונה, לאחר שאשתו הגיעה כמה ימים לפני, כדי לסדר את העניינים, וחזר יום אחרי. בחור מדהים בעיני. אני חושב שהוא סוחב איתו עדיין את הטראומה של מה שקרה לו בקרבות של הטנקים. במקרה הגיע לאחת ההקרנות של הסרט בחור שלחם איתו בגדוד ואמר לי: `כולנו בפוסט-טראומה, אנחנו לא מבינים מה בדיוק עבר עלינו שם`".
 
ואתה בחרת גם לצלם את אמא שלו, שבכתה
 
"אנשים אמרו לי, איך אתה מעז להפנות מצלמה לעבר אישה ביום החתונה של הבן שלה, איך אתה עושה כזה דבר? אבל זה חלק מהעניין. לפעמים עושים גם כאלה דברים בקולנוע דוקומנטרי, כדי להעביר את המשמעות של הדברים. זה רגע עם עוצמה מאוד גדולה".

"לא רציתי שהסרט הזה יהיה ניוז"

הייתה סיבה מסוימת בבחירת יעל פרלוב כעורכת הסרט?
 
"יעל ואני מכירים כבר מתקופת האוניברסיטה ועובדים בצורה טובה מאוד יחד. הדיאלוג איתה היה מאוד טוב. הבחירות היו רק לצמצם את החומר של המלחמה, 15 שעות זה לא הרבה לסרט דוקומנטרי".
 
הקריינות שלך מזכירה באופייה את זו שב"יומן" של דוד פרלוב. זו הייתה הצעה של יעל?
 
"היה לי חשוב מצד אחד להיות נוכח בסרט, אבל מצד שני אני לא בן אדם שמציג את פניו או מחצין רגשות. יש דוקומנטריסטים ששותלים את עצמם בצורה יותר אקסהיביציוניסטית בסרט. אני לא. אבל  היה לי חשוב להכניס את הקול שלי, לספר את הסיפור כמו שאני רואה אותו. לגבי ההשפעה של דוד פרלוב, קטונתי. יעל כמובן הייתה מעורבת בכל החלטה אמנותית בסרט. כמובן שדוד פרלוב הוא גדול הקולנוענים הדוקומנטריים בישראל, והייתה לי הזכות לעבוד אצלו וללמוד ממנו. אבל קטונתי מלנסות להשוות עצמי אליו, אני רחוק ממנו מרחק שנות אור". 
       
כשחזרת עם החומרים מהמלחמה, איך בעצם יצרת את הערך המוסף, כדי שהסרט לא ייראה כמו עוד אחד מאותם סיקורים שהפכו לכתבות מלחמה טלוויזיוניות
 
"לרגע לא רציתי שהסרט הזה יהיה ניוז. אפשר היה לעשות ממנו בקלות כתבה של עשר דקות שסוגרת עניין, אבל לחלוטין זו לא הייתה הכוונה. השנה וחצי שלקח לעבוד על הסרט הזה היא משום שהתייחסנו אליו כאל מלאכה קולנועית לכל דבר. התהליך של למצוא את הדמויות לאחר המלחמה היה חשוב לי לא פחות משלב המלחמה עצמה. לחלוטין לא הייתי בחשש שבגלל שהכול פה משתנה חדשות לבקרים - לסרט הזה לא יהיו את העוצמות שלו. ככל שמתרחקים מהמלחמה, השוק מהסרט יותר גדול. אני רואה את זה אצל הקהל. העניין של הפוסט-טראומה יותר חזק מאלף כתבות שנעשו על המלחמה.
 
"זאת גם הסיבה שערוץ `ארטה` הצרפתי בחר להקרין את הסרט הזה, באוקטובר ככל הנראה, במסגרת תכנית המתמקדת בפוסט-טראומה של מלחמה. בפינלנד בחרו לשדר אותו בערוץ הטלוויזיה המוביל,  כסרט המרכזי לרגל 60 שנות עצמאות ישראל. וגם ב`וושינגטון פוסט` עשו עליו כתבת עמוד. יש התעניינות מאוד גדולה בחו"ל. גם הם רואים את עניין הצלקת שנשארת אצל הלוחמים שהשתתפו במלחמה, שנים אחרי. זה היה גם הדגש שלי, זו המלחמה הראשונה שלי. זה הכוח של העניין. יצאנו למלחמה ראשונה, אנחנו הדור שלא חשב שנהייה במלחמה, שלא חווינו מלחמה, והמלחמה הזו פגעה בנו פגיעה אמיתית. ואני מדבר בשם הדור שלי, שהיה במלחמה, ואני רואה את האנשים".
 
אהרל`ה, הלוחם שבן דודו נהרג במלחמה, הוא דוגמה לכך?
 
"כן. הוא לא מצא את עצמו אחרי המלחמה, אבל היום הוא כבר מצליח לחזור לעבודה, אבל הוא בטיפול אינטנסיבי. עליו אנחנו שומעים, אבל לצערי יש הרבה מאוד אנשים שלא ניגשים לטיפול, וסוחבים את זה לבד. אני פוגש אותם בעיקר בהקרנות של הסרט, הם ניגשים אליי ואומרים לי. ויש חבר`ה כמו אהרל`ה, שמוכנים לדבר על זה. ייאמר לזכותו שהוא בעל אומץ רב. יש לי איזו תחושה של שליחות, שאני צריך להשמיע את הקול של האנשים שהיו במלחמה הזו, גם עבור אלה שעכשיו מתגייסים לצבא". 

 תרצה לעשות גם דברים נוספים כבמאי, אולי גם בתחום העלילתי?
 
"יכול להיות, אבל זה לא משהו שאני רץ אליו כרגע. ברור שאלה יהיו פרויקטים מאוד אישיים. אני לא אהיה במאי שכיר, ולא אעשה דברים שלא קשורים ללב. אני יכול לגלות שאני כבר עובד גם על משהו עלילתי שיהיה גם הוא קשור למלחמה".