מחול - פותח קופה: שירי עצב ולהיטי דגל

בין זיכרון לעצמאות - שירים פרטיים מופקעים מרשות היחיד והופכים להמנונים לאומיים

סנדביץ` בין פרוסות צהלה

הדיון בצמידות המופלגת אך גם המופרכת בין יום הזיכרון לחג העצמאות אינו חדש. העמדה המקובלת רואה בה איור ואולי מראה לדרך בה מתנהלים חיינו העצמאיים במדינת ישראל, שנעים בין שכול לשמחה המעורבים ומשולבים זה בזה. וכבר ניתנה הדעת לא אחת, על המעבר המהיר, אולי המהיר מדי, שבין העצב והכאב על המוות והאובדן, לבין הצהלה המופגנת והחגיגה המוחצנת, שמגיעה בערבו של אותו יום.

הבלבול וטשטוש התחומים ניכר במיוחד בתרבות השירה והפופ המקומי, ששירי עצב הופכים ללהיטי דגל, ושירים פרטיים הופכים להמנונים לאומיים, מופקעים מכוונתם המקורית ומרשות היחיד. והשנה במיוחד, כשלרגל שישים שנות עצמאות, החגיגות החלו שבוע קודם, עם "מצעדי סיכום" למיניהם של שישים שנים. וכך יצא שיום הזיכרון, נימתו הנוגה והאירועים הצנועים והמכמירים שלו, היו כרוכים כסנדביץ`, בין שתי פרוסות צהלה רעשנית. ועם זאת, יש בו חוסן ותעצומות לתת לחיים וגם לשירים שמלווים אותם, פרופורציות ומידתיות נכונות.

הסיכומים החגיגיים של ערוצי הטלוויזיה והרדיו, שהחלו כבר לפני שבוע (חמישי שעבר בערוץ אחד, ששי בגלי צה"ל ושני השבוע בערוץ שתיים), הם אפיון לתחרותיות העזה בעידן התקשורתי הנוכחי. הלהיטות להספיק לפני החג, להקדים את המתחרה (או היריב) ועל הדרך גם להרשים בכותרות מושכות ובזכייה בתשומת לב ציבורית, נוטה מטבעה להגזמה, להתפארות ולרעשניות.

מצעדים, דירוגים וסיכומים מבטיחים, זאת הנחת היסוד, עניין ורייטינג. מראש הם מכוונים לתוצאות שונות, שהרי אם היו פועלים לפי אותם כללים ואותן שיטות, אפשרי שהיו מגיעים לאותן בחירות, ואז - מה הרבותא? ולהיפך: תוצאות בחירה שונות לא מלמדות על שלוש אומות פופ או שלושה טעמים שונים במדינה אחת. אלא על שיטות בחירה שונות, על כוונות שונות ועל צרכים אחרים.

הממלכתי, הרהבתני והצבאי

מצד אחד הערוץ הראשון, שהשריד האחרון לתפארתו הוא ניסיון כן להישאר ממלכתי, מכובד ומאוזן בפניותיו, בטעמיו ובבחירותיו. שיר השישים שלו, "ירושלים של זהב", אינו מפתיע. גם לא "הילדים של חורף 73" ו"שיר הרעות" הבאים אחריו, וגם לא, בדרך כלל, "עטור מצחך", "אהבת נעוריי (ה"חדש" ביותר ברשימה זו)", "שבחי ירושלים", "אני ואתה", " כלניות", "תחת שמי ים תיכון", "כמו צמח בר", "זמר נוגה" ו"אין לי ארץ אחרת" שמשלימים את העשירייה הפותחת. ממלכתיות בהתגלמותה עם קונצנזוס וניסיון לרצות קהלים וגילאים מגוונים, ותיקים בארץ אפילו. עובדה, הם בחרו בשושנה דמארי, אריק איינשטיין ולהקת כוורת כמבצעים הבולטים בששים השנים הראשונות.

מצד שני, הערוץ השני, שהאריזה שלו תמיד יומרנית, ראוותנית ורהבתנית יותר. סיסמאות צעקניות נוסח "המצעד הגדול של ישראל" ו"השיר של המדינה" נועדו להשכיח את נוכחותו קצרת הימים בזירה, לחזר אחרי אוזניים ועיניים צעירות וגם לחפות על היעדר ארכיון ואי נגישות לאוצרות לאומיים (בהם מחזיק הערוץ הראשון). כל אלה מביאים את הערוץ השני (ואת הזכיינית "קשת") להצבת אלטרנטיבה תרבותית וגם לשכתוב ההיסטוריה התרבותית של ישראל "החדשה". דירוג העשירייה שלו אולי לגיטימי אבל מלא חורים ותהיות, וניסיונותיו לקרוץ לטעמים ולקהלים שונים (צעירים בעיקר) מאולץ ובעייתי. "זמר נוגה" (בביצוע ריטה?!), "ירושלים של זהב", "ירח" (של שלמה ארצי!), "נשל הנחש" (!?), "לו יהי", "סליחות", "שלווה", "כשהלב בוכה" (שרית חדד על תקן נציגה "מזרחית"?), "הרעות" ו"המגפיים של ברוך", וריטה, שלמה ארצי וכוורת כאמני השישים. הערת אגב אחת: בביצועה ל"זמר נוגה", מחקה ריטה בבת אחת את כל הרושם שניסתה ליצור בחודשים האחרונים (באלבום ובמופע שלה), כאילו סללה דרכי ביטוי, הגשה וביצוע אחרות.

ומצד שלישי גלי צה"ל שבטריק מחוכם לא ניסו להתמודד עם שני "ענקי" התקשורת, והעדיפו להצטנע בהגדרה מדוייקת של "שישים שנות מוזיקה על פי בחירת חיילי צה"ל", כולל אנשי קבע ואזרחים עובדי צה"ל. אמנם צה"ל הוא צבא העם אבל אי אפשר להתווכח עם טעם צבאי (מוופל מצופה, דרך לוף ועד לימונדה). זה מצעד החיילים ולא השיר של המדינה. שום התחייבות מצמיתה. כלומר, מתירה ארעיות ומקריות. בסיטואציה הזאת ובמצבת כוח האדם הנוכחית זו הבחירה. בשנה הבאה או בעוד עשור, אפשר והטעם יהיה שונה לגמרי. וגם אם מתעוררים סימני שאלה לגבי מקצת השירים (בעשירייה הראשונה ובכלל) הספק הוא לטובת הבוחרים (ולרעת שיטת הבחירה הנוקשה יחסית). "הרעות", "ירושלים של זהב", "אבא`לה בוא ללונה פארק" (?), "בשמלה אדומה", "עניין של זמן" (גידי גוב!?), "תן לשים ת`ראש על דיונה" (!!), "הוא לא ידע את שמה", "חורף 73", "היא כל כך יפה" ו"בכל פעם שאני מאוהב" (יזהר אשדות?). גל"צ, השבח לאל, חסכו מאיתנו את בחירת אמנים השישים. קחו בחשבון שברדיו אין צורך להתמודד עם ממד חזותי, ולכן השירים הם בביצועים המקורי ללא חידושים, שיפצורים ו"קאוורים" שנדרשו בתחרות הטלוויזיונית שבין שני הערוצים לעיל.

דרכי הבעה חדשות לשכול

ואחרי שנאלמו תרועות הפסטיבלים, מגיע כאמור, יום הזיכרון לתת את הפרספקטיבה הנכונה לתעשיית השירה והזיכרון. הטקסים המרכזיים וגם האלטרנטיביים, כמו המשדרים בערוצי הרדיו והטלוויזיה, מפשיטים את השירים מעטיפותיהם וממחלצותיהם המפוארות והנוצצות, מגישים אותם בעירומם, ברגישותם ובכנותם, ללא העיבודים והתזמורים המורכבים, בלי הפומפוזיות, הצבע והרגשנות העודפת. שירים כמו שהם. ישראלים, יפים, פשוטים ונוגעים. "התשמע קולי רחוקי שלי" כשיר אבל נוגה ולא כאריה אופראית צווחנית.

כבר התייחסנו כאן בעבר להתרבותם של אירועים וטקסים אלטרנטיביים לימי הזיכרון. השנים לא מקהות את כאב השכול, אך משכללות את דרכי ההבעה שלו, במיוחד בקרב הדור הצעיר, לנוכח התרחבותה המתמדת וצמיחתה המצערת של משפחת השכול, וגם עקב השתנותה המתמדת של החברה הישראלית.
לצד העצרות הממלכתיות, העירוניות והחינוכיות (של בתי ספר), שמתקיימות עשרות שנים, ואליהם הצטרפו בשנים האחרונות טקסים המוניים כמו "שירים בכיכר" של עיריית תל אביב (בשידור ישיר ברדיו ובטלוויזיה) או המשדר המבורך וצובר התאוצה "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל, מעמודי התווך של תרבות הזיכרון ומפעלי ההנצחה של העת החדשה, שהם בה-בעת ממסדיים-אך-גם-אלטרנטיביים, לפחות באופיים הלא מכופתר - מתגברת הפעילות הטקסית האלטרנטיבית, שהיא כנראה מענה לצרכים חברתיים עדכניים ברורים.

ערבי זיכרון וטקסים שכאלה (תמונע, צוותא ומקומות אחרים) סוללים דרכים אחרות, מגוונות וחלופיות, להתייחדות ולהתמודדות ואפילו להתחככות עם עדות ממקור ראשון ובמרחק נגיעה, עם חוויות השכול והזיכרון. כמו מרכז ושוליים במוזיקה - שהיא בסופו של דבר ובעקרו של עניין כלי הביטוי המרכזי במעמדים אלה - כך גם הצורך והביטוי האישיים והכיתתיים מול ההתייחדות הממלכתית, הממסדית, הקיבוצית. ומתוך ההזדהות צומחת זהות עצמאית, וגם להיפך: מתוך הזהות העצמאית נסללים שבילי הזדהות מגוונים.

לא חייבים קינה לאומית המונית עם המנונים שהכתיבו את עצמם לאורך השנים. אפשר שירים "קטנים", לא מוכרים ופרטיים, בציבור קטן וקשוב שלא מחויב לשירת "בדומייה" חרישית בציבור. כשקובי ויטמן שר את שירי אופרת הרוק "מלחמה" שכתב בדם לבו ובדם חבריו שנטבחו במבצע "חומת מגן", זה מרגיש אחרת לגמרי אפילו למשל, משירי אופרת הרוק "מאמי" שחיבר הלל מיטלפונקט ומסר לביצוע אחרים. וכאשר הפילטרים אחרים, העוצמות הרגשיות שונות והמרחק מתקצר, הקונטקסט מתחוור והריגוש מתחבר, ממקום אחר. כי האדם הוא עדיין חיה חברתית ולמרות שכאב השכול שלו הוא תמיד אישי ופרטי, ההשתתפות וההזדהות מקילים עליו וחיוניים לתחושות הזיכוך, ההיטהרות וההתעלות. ואינטימיות ומגע בלתי אמצעי עדיפים ויעילים על פני הריחוק והניכור במעמדים גדולים.

ולו לפחות, ליום זיכרון אחד בשנה, שנקטע באבחת צפירה אחת, לטובת שמחה וחיים שנמשכים.