מוזיקת עולם שאינה שייכת ללאום
 
את הערב פותח בצלילי הפריטה האקוסטית המרטיטה שלו הגיטריסט ויסנטה אלמראז, אבל כשסאפו עולה לבמה, הנוכחות הכובשת והמחשמלת שלה ממלאת תוך שניות את האוויר באולם צוותא הגדוש. היא שרה הערב את אחד מגדולי המלחינים של צרפת, לאו פרה (ששמו מוזכר בנשימה אחת עם ברסאנס וברל), שהעז להלחין את הטקסטים השוצפים, האוונגרדיסטיים והאנרכיסטיים של גדולי כותבי הפרוזה הצרפתיים, לואי ארגון, פול ורלן, ארתור רימבו ושארל בודלר.
 
סאפו ניצבת חשופה על הבמה השחורה והכמעט עירומה, בלי פילטרים מרככים מול קהל סקרן. לעתים היא משוטטת עליה כאובדת דרך, לעתים בועטת, קופצת, נופלת, נשכבת, קמה - יוצרת כוריאוגרפיה אותנטית ביזארית שבה היא נוטלת לעצמה את החירות לבצע כל מהלך שתרצה, אם תרצה, כשתנוח עליה הרוח. הגשתה את השירים, החל מ"רק היה צריך" של ארגון, דרך "אני רואה אותך שוב" של ורלן ועד "הזרה" של בודלר, היא תיאטרלית-דרמטית, חודרת אל מתחת לתאי העור. אין שם התייפייפות, רק התמודדות אמיתית בהעברת הרגשות המסובכים שחבויים בטקסטים, העטופים בלחניו הנוקבים והמכים של פרה. בין השירים היא מנסה להסביר למה התכוון המשורר, באנגלית, צרפתית וגם קצת בעברית.
 
במהלך הערב מצטרף לבמה הפרקשניסט נגן הקחון (מעין תיבת תהודה מלבנית שיושבים עליה וחובטים בה), אליס. מרגע שהוא והגיטריסט אלמראז יוצרים חטיבת קצב מהפנטת, סאפו מוציאה את המופע מסמטאות סן ז`רמן ולוקחת אותו למחוזות אנדלוסיה, מרקש ואל שדות הצייד הצועניים הנצחיים, כשהיא גועה, נובחת, משתנקת, מדקלמת, זועקת ורוקעת ברגליים, רוקדת ומוחאת כפיים.
 
החלק הספרדי בהופעה - שבו היא מבצעת את ריקוד הסולאה של הבובה, מעין פלמנקו, ואת "הפלמנקו של פריז", "התקווה" ו"הספינה מספרד" – הוא ללא ספק שיאו של הערב, שבו האמנית ממחישה שהיא יוצרת של מוזיקת עולם שאינה שייכת ללאום. האנרגיות שהיא משקיעה בביצועים המצמררים, סוחטות מגופה את הכוחות עד כלות, ובסוף היא ניצבת מול הקהל חסרת נשימה, מובסת אבל עם חיוך גדול מנצח.
 
יחד עם זאת לטעמי, בניית הערב בעיקר על הכריזמה האישית והאמנותית שלה, בצירוף הרכב מינימליסטי, זהו קונספט מעט שגוי מבחינת סאפו, בת ה-58. למרות שהיא מצטיינת בהגשה אישית כנה, מדויקת ונטולת כל זיוף, ולמרות שהיא מקנה לשירים של פרה סוג של מלודרמטיזציה חדשה ומעודכנת, היה עדיף לה  להישען על הרכב עשיר והרמוני יותר. אז הייתה יכולה להוריד מעצמה מעט מהנטל והמשקל האמנותיים שהיא סוחבת במשך השעה וחצי על הבמה לבדה כמעט, ולהקנות לערב המינימליסטי מימד יותר אינסטרומנטלי-מלודי בעל נפח.
 

סאפו שרה משירי לאו פרה,  14 במאי, צוותא תל-אביב, במסגרת פסטיבל "תרבות של שלום".