הסטנד-אפ המדויק של דרור קרן ממחיש את ההבדל בין מי שמצחיק בכוח לבין מי שיש לו מה להגיד
שם הרבה יותר קורץ
איזה כיף זה שלמישהו חכם יש את היכולת להוריד מעליו לכמה רגעים את הכובע הרציני ופשוט לצחוק על כל העולם ואשתו, נכון? בדרך כלל סוג ההומור שיוצא כאשר מישהו שיש לו יותר מכמה תאים פעילים במוח פותח את הפה הוא שנון ומדויק ששווה לזכור ממנו פנינים ולעשות בהם שימוש בחיי היום-יום. אם נמאס לכם מהביצה המצחקקת של סטנד-אפיסטים צעירים שמתלהבים מלדבר קצת גסויות על הבמה, דרור קרן מציע מופע סטנד אפ בוגר שמעביר שעתיים של צחוק משחרר מבלי שתבליח לכם בראש המחשבה המבאסת של – נו, ראיתי, שמעתי, היו לפניו מיליון שאמרו את אותו הדבר. כשתצאו מההופעה של קרן תרגישו שנהניתם על אמת.
החיבור בין דרור קרן לבמת הסטנד אפ הוא לא ממש טריוויאלי, אחרי הכל, מדובר בשחקן מוערך שאת עיקר הקילומטראז` המשחקי ביצע בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. אבל מסתבר שקרן יודע גם להצחיק (למי שלא זוכר מעברו ב"של מי השורה הזו" ו"פרוביזורי") ואפילו עושה את זה ממש טוב. הוא צוחק על המשפחה שלו, על הילדים והאשה, על האטרף שאנחנו נכנסים בכל פעם שהטלפון מראה שיש לנו הודעה חדשה, על המדינה שלנו ועוד ועוד. וכל זה בלי מילים גסות, בלי ירידות נוסח "יש כאן מישהו מבת ים?" ובלי שום צורך לחפש בקרב הקהל את המכנה המשותף הנמוך. קרן מכריח את הקהל לעלות לרמה שלו. והוא לא רק מנסה להצחיק, יש לו בהחלט מה להגיד.
כך למשל, באמצע ההופעה כשהוא יורד על המדינה ועל הריקבון של המערכות השלטוניות. פתאום הוא לוקח מיקרופון ומתחיל לשיר פראפרזה על כל מיני שירים שעוסקים בחלומות על מדינות רחוקות שהעתיד נראה בהם ורוד הרבה יותר. הוא מדבר על הייאוש, על הקשיים, על זה שאמנם כאן זה שלנו אבל שם הרבה יותר קורץ. בשלב כלשהו הוא פונה לקהל ואומר – לא פלא שהשתתקתם ואתם לא צוחקים. והמילים שלו חודרות ומעלות חיוך עצוב-מריר שמכיר במציאות קשה שהפכה לחלק מההישרדות היום-יומית של כל אחד מאיתנו.
מצליח לגעת
באחד הקטעים המוצלחים קרן עורך מעין השוואה בין מה שהיה בעבר לבין המציאות של ישראל בשנות ה-2000. הוא מספר על הדילמות שלו מול המדפים העמוסים בסופר, על זה שפעם אפשר היה לאכול לבן וגם למרוח אותו אם ישבת יותר מדי בשמש. לדבריו, בעבר המאכלים היו מולטי-פאנקשן, ואילו היום כשלכל סוג של מזון או חפץ יש ייעוד ספציפי, הפכנו בלי לשים לב לפריקים של קניות. אמנם אני לא שוקלת לוותר על הסופר, אבל ברור לי שחוויית הקניות הבאה שלי תהיה צינית קצת יותר זו שקדמה לה כי קרן מצייד את הקהל שלו בנקודת מבט ביקורתית כלפי המציאות.
במהלך המופע מספר דרור קרן על כל מיני טראומות ילדות כאלה ואחרות שמלוות אותו לאורך הדרך. אחת מהן, מצחיקה במיוחד, קשורה לאיום האיראני. המטפלת פרסיה שהופקדה לשמור עליו ועל אחיו הקטן הייתה משליטה משטר של טרור כדי שהם יסיימו את האוכל ורק אחר כך יקבלו את הג`לי המתוק לקינוח. יום אחד החליטו האחים קרן למרוד וסירבו לאכול. המטפלת לא איבדה את העשתונות וזרקה את הג`לי לפח, בדיוק כמו שהיא הבטיחה שתעשה אם לא יסיימו את הקציצות. מאז דרור קרן לוקח ברצינות איומים. בעיקר אם משמיעים אותם איראנים...
אין ספק שקרן מורגל למחיאות כפיים מהופעותיו על הבמה אבל נדמה לי שמחיאות הכפיים בתום המופע ביום שישי בקפה תיאטרון הקאמרי ריגשו אותו במיוחד. ככה זה כשאתה מצליח לגעת באנשים. הם מצליחים לגעת בך בחזרה.