על הגב של פינק פלויד

זה מתחיל מלהיב. הצלילים הראשונים של ה"דארק סייד אוף דה מון", עם האפקטים והכול, ואתה מתכונן לחוויה פינק פלוידית פסיכדלית מהפנטת. אבל היי, פתאום אתה קולט שאלה לא רוג`ר ווטרס, דייוויד גילמור, ניק מייסון וריצ`רד רייט. אז מי הם כן? למרות שהם נשמעים כמו הפינק פלויד, יש להם שם שכולו מחווה לפינק פלויד (דה אוסטרליאן פינק פלויד שואו) - מדובר בסטיב מאק (גיטרה ושירה), ג`ייסון סופורד (קלידים), קולין ווילסון (בס ושירה), דמיאן דרלינגטון (גיטרה ושירה), פול בוני (תופים) ומייק קידסון (סקסופון). חבר`ה בסדר בסך הכול, מהעיר אדלייד שבאוסטרליה, בני 30 ומשהו עד 40 ומשהו, שהחליטו לעשות קריירה "על הגב" של פינק פלויד. להתאמן ולנגן כמה שיותר דומה למקור את היצירות הקלאסיות של הלהקה הבריטית המיתולוגית, שחבריה כבר מזמן לא עושים את זה יחד.
 
אז אמנם כבר מההתחלה זה נשמע טוב, אבל התחושה מוזרה. אתה שומע ביצועים מצוינים ומדויקים, של נגנים מיומנים, לחומר המוכר והמעורר נוסטלגיה כל-כך מהסבנטיז-אייטיז, אבל מתקשה להשתחרר מההרגשה שזה לא הדבר האמיתי. חגיגות 35 שנה ליציאתו לשוק של ה"דארק סייד" גורמות להם לשחזר בחלקו הראשון של הערב את כל האלבום הזה. ואתה עדיין אומר לעצמך, וואט דה פאק! אתם מנגנים טוב, שרים טוב (אם כי החיקוי בביצועים הווקאליים קצת פחות קרוב למקור), אז לכו תמצאו לכם חיים. תעשו חומר מקורי, תעזבו את הגניבה המוזיקלית הזו.
 
אבל ככל שהערב מתקדם ואתה נכנס לזה, מקדם הריגוש מתחיל לעבוד. אני מחליט עם עצמי שאם כבר פינק פלויד, אז עדיף לשמוע ולראות את זה הכי דומה למקור (למרות שתמיד אחיה בתחושת החמצה שביולוגית וטכנית הייתי יכול להגיע לאחד הגיגים של הברנשים המקוריים, אבל פספסתי את ההזדמנות). זה עדיף על להתייסר עם גרסאות כיסוי שונות-אלק, בעלות פרשנות אישית פלצנית, שמישהו חושב שיכול להביא אתה בהפוכה לווטרס את גילמור. אין לי כוח לזה כרגע.
 
Breath, Time, Money, Us And Them, Brain Damage ושאר קטעי הצד האפל מבוצעים נהדר, כשלהרכב מצטרפות שלוש בנות להקת הליווי, וברקע מסך עגול גדול עליו רצים סרטים נוסטלגיים, בהם גם אושיות פוליטיות בינלאומיות, וקטעי אנימציה. האוסטרלים מעוררים את אמפי-פארק רעננה ומצליחים ליצור את האווירה הנדרשת כדי לחצות בהצלחה את המשך החוויה.
 
אחרי מילוי חובת המחווה המתבקשת לאלבום עם סמל הפריזמה המשולשת על רקע שחור, מגיעה לאחר הפסקה קצרה הפגזה מאסיבית של קטעים נבחרים מאלבומים אחרים של הפינק פלויד (ההרכב האוסטרלי, אגב, הוא היחיד מבין הרכבי הכיסוי של הלהקה בעולם, שקיבל את "חותמת ההכשר" שלה לעבודת החיקוי שלו, ואגדה אורבנית מספרת שגילמור אף הזמין אותם להופיע בפניו ובפני אורחיו ביום הולדתו ה-50).
 
הם עושים נהדר את Wish You Were Here ו-Shine On You Crazy Diamond, אם כי לטעמי הביאו פחות מדי קטעים מהאלבום  "הלוואי והיית כאן" (והלוואי שהיו עושים גם את Welcome To The Machine ו-Have A Cigar המופתיים). הלייזרים והאפקטים של התאורה מתחילים לעבוד שעות נוספות, וב-Pigs מהאלבום Animals - בביצוע מעולה - מתרוממת מחוץ לבמה, בצידה השמאלי, בובת חזיר (שהופך לקנגרו, אוסטרלים או לא?) ענקית מנופחת. אחד הדברים המרכזיים שהמופע הזה מעורר געגועים עזים אליו, אלה קטעי רוק-פרוגרסיב ארוכים, עם סולו גיטרה משכנע, כלי נשיפה ובס מכתיב קצב, בנוסף לעבודת הפרקשן. לא שומעים היום כמעט כבר מוזיקה כזאת, ואם כן אז רק בנישות מצומצמות, במספר קטן מדי של הופעות, וזה בקושי מגיע לרדיו.
 
הסיום שייך, איך לא, ל-The Wall. הקטע Another Brick In The Wall מרים את כל האמפי על הרגליים, כשתצוגת האורות, החומה שברקע הבמה ושאר האפקטים עובדים בתפוקה מלאה. ההופעה המהוקצעת, המדויקת ובדקות רבות מרגשת, מסתיימת לאחר כשלוש שעות עם עוד שני קטעים מהאלבום הכפול: Comfortably Numb ו-Run Like Hell, האחרון כהדרן, לאחר הריטואל הקבוע של תשואות הקהל. כשחזרתי הביתה שמתי בדי.וי.די את גרסת הבמאי (אדריאן מייבן) של ההופעה החיה של פינק פלויד בפומפיי, מ-1972, שיצאה לאחרונה מחדש, בגרסה מורחבת ומשודרגת. השלמתי את החוויה הפינק פלוידית עם הדבר האמיתי וקטעים שלא בוצעו באמפי ברעננה - היצירה הנהדרת Echoes מהאלבום Meddle, ועוד כמה קטעים מה"דארק סייד", שדווקא הביאו לי הארה. 
  
 
דה אוסטרליאן פינק פלויד, 22 במאי 2008, אמפי-פארק רעננה.