חיה רעה 
 
בדרך למופע הרהרתי: האם אני כותב יותר מדי על אלי דג`יברי? זוהי הפעם הרביעית בשנתיים האחרונות. התלבטות זו נפסקה ברגע ששמעתי מאחורי הדלת את הצלילים של האורגן. ההופעה לא דומה בכלל לשום הופעה קודמת שלו. שמעתי אותו עם המתופף אל פוסטר, עם ערן צור, עם אלון אוליארצ`יק. הצליל אותו צליל, הווירטואוזיות אותה וירטואוזיות אבל התוכן פושט ולובש צורה חדשה.
 
בעבר דג`יברי גייס נגנים חשובים ומנוסים, והיום הוא האמן המטפח נגנים צעירים, ותאמינו לי-השתלם לו. אין בס בהרכב והאורגן (היה אמור להיות האמונד, אותו B3 מיתולוגי עם המגע ההקשתי של הקלידים אבל הוא שוקל טונה וקשה למצוא אותו בישראל) ממלא את הפונקציות של הבס. כפי שקשה למצוא את האורגן המקורי, קשה היום למלא את החלל שהשאיר אחריו ג`ימי סמית. רוב האורגניסטים הם קלידנים המשתמשים בסאונד של אורגן לפי הצורך. אבל האורגן הוא כלי כנסייתי, עם נשמה מיוחדת היודע לסחוט את בלוטות הרגש ובעל צבע תזמורתי.
 
גארי ורסצ`ה (תודו שזהו שם מדליק לאורגניסט) אינו אורגניסט של גוספל, הוא אינו מעמיס מעברים פאנקיים ומוזיקת נשמה שחורה אבל הוא אורגניסט אמיתי. הוא מסוגל לנגן מעברים בנוסח קולטריין ואחר כך לנגן כמו רוקיסט של שנות הששים. יש לו הרבה הומור ונשמה אנרכיסטית,ובזה הוא מתכתב עם המתופף, יליד טהיטי ,עובד קאלוויר. קאלוויר מנגן מתון בתחילת הקטעים, כשצריך לשמור על מסגרת אבל עד מהרה הוא משחרר את הרסן ובעצם מנגן בחופשיות, כסולן, עם נטייה למעברים של רוק. יחד הם נשמעים כחיה רעה ותוקפנית בקטעים המהירים וכצמד חתולים מאוהב בקטעים האיטיים. כשנכנסתי הם היו בעיצומו של דיאלוג הזוי ארוך שאותו קטע דג`יברי וסחף אותם חזרה לג`אז.
 
שטיחים של סאונד
 
דג`יברי יצר את ההרכב הזה, כשניגן במקום שכוח אל במזרח ניו יורק בשם "לואיס 649". מקום מלא אווירה ופסנתר במצב כה גרוע שהפיתרון היה שימוש באורגן. כמובן שהיה ניתן להביא פסנתר חשמלי-אך הבחירה באורגן נתנה אופי חדש לנגינה. ורסצ`ה יוצר דיאלוג עם דג`יברי כאילו היה כלי נשיפה שני, ובמקרים אחרים פורש שטיחים של סאונד מתמשך המלטפים את הסקסופון, בעיקר כאשר דג`יברי נוטש את הטנור ועובר לסקסופון סופרן, שם הצליל יותר מתוק והפראזות יותר ארוכות ומסתמכות על ההרמוניות של האורגן.
 
מדי פעם חזר ורסצ`ה ונגן את הבסים ביד שמאל בסגנון של בס מהלך (Walking Bass) כפי שהיה נהוג בשנות הששים בסגנון שנקרא Organ+Tenor. בסגנון זה, שבו ויתרו על התופים ניגן האורגן את הבסים (דרך אגב, בהרכב המקורי של להקת ה Doors ניגן הפסנתרן ריי מנזרק בדיוק באותה שיטה).בדרך כלל היו אלו קטעים קולטריינים, פוסט בופיים והאמת - אני לא משתגע אחרי צורת ליווי זו, המנטרלת את יד שמאל ומונעת ממנה לתרום להרמוניה, ובעיקר כאשר בסים מתערבבים ולא נשמעים ברורים. אבל לאחר קורוס או שניים חזרה יד שמאל לתפקד במלוא אונה.
 
אופי ההרכב נוטה לכיוון הלטיני ורוב הקטעים מקוריים. אחד הקטעים היפים ביותר נקרא Gypsy ,ובחלקים ממנו שומעים בפירוש מקצב של רומבה. נעים להיווכח כי הטריו יכול גם לתפקד, ולו לרגע,כתזמורת ריקודים. בקטע אחר ניסה דג`יברי לשלב בין הסטנדרט של קול פורטר Every Time We Say Goodby ובין מקצב לטיני של 6/8 , ביצוע שהלך בעקבות גרסתו המפורסמת של קולטריין ל-My Favorite Things . התוצאה הייתה מורכבת: הבלדה עצמה אינה מתאימה, מבחינת התוכן שלה והאקורדים שלה לטיפול לטיני ונוצר קונפליקט מוזיקלי מייד בהתחלה. אך כמו שקורה תמיד אצל דג`יברי האנרגיות פרצו החוצה וטאטאו כל ספק: העסק פשוט דפק.
 
סופו של המועדון שבו התגבש ההרכב עצוב. דג`יברי סיפר כי רשויות החוק פשטו על המקום  באמצע הנגינה וסגרו אותו. בלבונטין 7, לעומת זאת הכול בסדר  בינתיים, וההופעה הגיעה אל סופה הטוב עם פרץ שמחה משולש אחרון של ההרכב הסימפטי. לא נותר אלא לאחל לדג`יברי להמשיך ולהתחדש. 
 

טריו אלי דג`יברי בהופעה: אלי דג`יברי - סקסופון טנור, סקסופון סופרן והלחנה; גארי ורסצ`ה –אורגן,עובד קאלוויר-תופים.  לבונטין 7, 27.5 .