קלאסיקה בפרינג`

מחזותיו הגדולים של ויליאם שקספיר, ובראשם הטרגדיות "המלט", "ליר", "אותלו", "רומיאו ויוליה" ו"מקבת" הן אבן שואבת ליוצרים המחפשים דרך חדשה להצגתם, תוך חיפוש אחר משמעויות אקטואליות, רמיזות לוקאליות וכדומה. הקהל בן זמננו מוכן לקבל הצגות כאלה בערבון מוגבל – בהערכה אמנותית או ההפך מזה, ובקושי רב בהצלחה קופתית. אין זמן, אין סבלנות, הכל מוכר וידוע ושופע לעייפה טקסט, שגם במיטבו השקספירי, או במיטב התרגומים, אינו קל לעיכול.

זה מצער, אבל קשה להתווכח עם עובדות חיים של קהל שתובע לתמצת, לקצר, לוותר על הפסקה ולסגור עניין תוך תשעים דקות לכל היותר. התיאטרון הרפרטוארי בארץ מתרחק בינתיים מהגישה הזאת, אבל אגב כך הוא גם מתנזר מהמחזות הנפלאים האלה, בין השאר גם מטעמים כלכליים. פה שם, לאחרונה ואחרי הפסקה ארוכה, באו כמה גיחות מפתיעות ובמידה מסוימת של קיצורים כמו  "המלט" ו"ליר" בקאמרי או "אותלו" בחאן.

בלהקות הפרינג` שלנו, לעומת זאת, הכיוון הכללי הוא לעבר מחזאות מודרנית בעיקר, ניסיונית, מקורית או מתורגמת. לפרינג` אין משאבים כמו תקציבים, בימות, שחקנים בכמות הנדרשת עבור שקספיר או מחזות קלאסיים קודמים יותר. משום כך אי אפשר שלא להתפעל מההעזה של תיאטרון תמונע שבחר לקיים עונה שקספירית שבמהלכה הועלו "ריצ`רד השלישי" ו"רומיאו ויוליה" ועכשיו "מקבת". המשותף לשלוש ההפקות האלה היא העמידה באתגר של עצם העלאתן, בקיצורים נרחבים ועם צוות שחקנים מצומצם מאוד, שמחייב שחקנים לגלם מספר תפקידים.

לילך דקל-אבנרי הולכת עד הקצה המסוכן

זה מה שקורה ב"מקבת" של לילך דקל-אבנרי, שאיתגרה את עצמה במשותף עם יוצרים ושחקנים ברעיון להעלות את הטרגדיה הגדולה הזאת כך שאת מקום הטקסט החסר ימלאו שכבות של רעיונות בימתיים חדשניים. כמי שראה את ההצגה הזאת פעמיים אני מעיד עליה שהיא כבור-סוד שאינו מתרוקן, אלא להפך, ואני בטוח שכאשר אשוב לראות אותה בשלישית או ברביעית אגלה בה רזים שנסתרו מעיניי בראשונות. זו מעלתה הגדולה של ההצגה הזאת, וזה גם האתגר שהיא מציבה לקהל. זאת הצגת פרינג` במלוא המשמעות הרעיונית – כלומר הצגה שבה הכול צפוי, כולל ההפתעות, והרשות נתונה. מבחנה היחיד הוא בביצועה, לא בנאמנות למקור או בשמירה קפדנית על הכתוב, אלא בשימוש בו כמקפצה למשהו חדש המתייחס בשפתו שלו, וברעיונותיו הבימתיים, אל הידוע מראש. ממש כמו מה שעשו שקספיר ומחברי הקלאסיקות לכותבים ששאלו מהם טקסטים ונושאים. זה מה שהופך תיאטרון ליצור חי, ולפעמים גם נושך.

יקצר המצע לתאר את שפע הרעיונות החזותיים או הטקסטואליים המרתקים שלילך דקל-אבנרי משתמשת בהם. היא לא היססה ללכת עד הקצה המסוכן, זה שעלול להרגיז או לעורר התנגדות. ההצגה שלה מתרגמת את המחזה השלם לתסריט מהודק הבוחן את השתלשלות הרוע – מרעיון אל מעשה, ממעשה אל ייסורי מצפון, ומאלה אל ה"עונש" של מקבת ואשתו, או אם נרצה, תיקון העוול של גזל המלוכה. היא גם איננה מהססת להפוך את בני הזוג ליצורים עכשויים מאוד בתאוותם, ואין זה משנה אל מה הם שולחים ידיהם. הם מחפשים את ההצלחה. הם אינם עושים חשבון. ולרגעים הם גם מתחרים זה בזה מי יצליח יותר.

ייחודה של ההפקה, המתקיימת במגרש החנייה של תמונע, נחשף עוד לפני תחילת ההצגה נוכח הבמה, בעיצובה של איריס מועלם,שגם עיצבה את התאורה, בצד אחד גן עציצים זעירים, ובצד האחר פינתו של איש התחזוקה של ההצגה עם כורסה, טלוויזיה ואבזרים אחרים. בעומק הבמה חמישה כסאות, שמהם נמשכים קדימה חמישה מסלולים, שמהר מאוד יהיו מסלולי-גורל של חמשת הדמויות – מקבת, אשתו, באנקו, מספר, המכשפה. גן העציצים יתגלה כסמל של חיים ומוות, פסי המסלולים יתגלו כמייצגי הסדר והסרתם תסמן את החורבן. ובתווך  מתגלגל גלגל מזל ענק שהוא גם אגם, גם מראה וגם קיר הדם של דנקן ושומריו.

חדשנות ורעיונות בלתי צפויים

הקרנות ידיאו ענקיות שיצר איתן בוגנים מוקרנות מעת לעת על הקיר האחורי, מעוררות תהיות, מוסיפות שכבות רעיוניות. על הקיר הזה גם תלוי מושבה של השחקנית המגלמת את המכשפה. פנסים ניידים בידי השחקנים משלימים את התאורה מלאת הדקויות, וכסאות השחקנים משמשים גם כחדרי ההלבשה, שם הם מחליפים בגדים ואבזרי-לבוש שעיצבה היטב ענבל ליבליך. העין משוטטת בין כל המרכיבים האלה, בוחרת במה להיאחז, נזעקת לנקודה אחרת שמא תחמיץ משהו, עוקבת בדריכות אחר המתרחש במרכז או בצד, אם זה המפגש עם המכשפות, אם זה תמונות הרצח, או נשף המסכות והופעת רוחו של באנקו בסופו או מותה של ליידי מקבת. כאילו הבמאית אומרת לעין להשלים לפי רצונה שלה את הרקע החזותי לטקסטים השקספיריים המוגשים בתרגומו הנפלא כל כך של מאיר ויזלטיר, שיש בו עברית עשירה של פיוט ושירה לצד פרוזה ישירה. וברקע מוזיקה טבעית מאוד, מסעירה, שכתבו קרני פוסטל ואסף אמדורסקי.

קיצורים, העברת טקסטים בין דמויות, תימצות עלילתי ושימוש בדמויות של המספר מזה ושל איש תחזוקה מזה כיוצרי מסגרת, אינם עושים לקהל חיים קלים, נכון. אבל אם נצא מתוך נקודת הנחה שעלילת המחזה מוכרת לכולם, או למרבית הקהל (שהרי "מקבת" הוא המחזה השייקספירי הנלמד ביותר לאורך הדורות), המעקב אחרי המתרחש על הבמה קל יותר. זה לא אומר שהוא קביל יותר, אבל זהו האתגר שהפרינג` נוסח לילך דקל-אבנרי מציב לקהליו – התמודדות עם חדשנות ורעיונות בלתי צפויים.

השחקנים שותפי יצירה

שני האתגרים האלה יוצרים למעשה את האתגר השלישי המהותי בהפקה הזאת – זה של המשחק. באופן כוללני ניתן לומר שמדובר בצוות משובח, שכל אחד ואחת בו תורמים את חלקם בכישרון ובמסירות מוחלטת כשותפים לכל מהלך היצירה של ההצגה הזאת.

לני שחף-בנאי היא המספר רב העוצמה, או הגורל האכזר, שמוליך את העלילה במבוך האפל שלה, ואגב כך גם יוצרת דמויות משנה חיות, וגם מלאות רוך, כמו בדיאלוג שהיא מנהלת בינה לבינה כליידי מקדאף ובנה לפני הירצחם. כמוה, גם אברהם הורוביץ הנוכח בכול בצניעות-מתבוננת במסגרת ה"תפקיד" של מנהל התחזוקה של ההצגה, ובמיוחד כאשר הוא מגלם את דמות השוער הנושא את המונולוג הנפלא – הנחשב בדרך כלל להפוגה קומית, ואילו בגרסתה של דקל-אבנרי ובמשחקו הנפלא הוא הופך לביטוי דרמטי מרגש של הטרגדיה השקספירית על כול פניה.

שרון פרידמן מגלם היטב את דמותו של בנקו כחבר-יריב חכם, ערני ושאפתני. קרני פוסטל מרשימה כמכשפה קרה ומאיימת, חידתית ומסוקרנת בקולה המתנגן. איריס ארז, המגיעה תחום המחול, מפתיעה בעיצוב הרגיש מאוד של פניה הרבים של ליידי מקבת: היא חתולה מינית, נאורוטית במידה מסוימת, היא היסטרית נוכח הבשורה על העתיד המובטח למקבת ולה, היא מפתה, זוממת ושתלטנית, והיא קרת רוח ברגעי מבחן, וטרופת רוחה ברבות הדם והזוועה המציפים את נשמתה הרדופה.

עתיד מובטח ליפתח אופיר

וראש וראשון לאלה הוא יפתח אופיר הצעיר, בוגר טרי מאוד של סטודיו יורם לוינשטיין, שמגיש משחק מדהים בתפקיד מקבת והוא התגלית הבימתית החשובה של ההצגה הזאת. הוא גברי מאוד, חד וחותך כיהלום ובה בעת שביר מתפרק. הוא בהיר ומדויק בתגובתו כשהוא מבין את משמעות התגשמותה הראשונה של נבואת המכשפות, וגם את העובדה שהמלוכה לא תיפול לידיו בלי שיפעל. מיניותו ומשיכתו הברורה לאשתו מפילים אותו ברשת הרוע שהיא טווה ולוכדת אותו בה, הוא מפרפר בתוכה כמבקש לפרוץ ולהיחלץ מתוכה. הוא קר מאוד בעיצוב יחסו החשדני אל בנקו,  והוא מעורר חלחלה במפגש עם רוחו של זה בעיצומו של נשף ההכתרה.

מאותה נקודה אופיר מפתח מהלך הידרדרות עוצר נשימה, כשהוא מוצא בטחונות שותתי דם להמשך שלטונו, או מחפש ערובות נבואיות חדשות. הוא מרטיט כשהוא נשבר נוכח גופתה של אשתו, ומזדקף כנושא במלוא האחריות למעשיו לקראת הסוף הבלתי נמנע. אופיר יוצר במשחקו שרשרת מרתקת אין סופית כמעט של מחוות גוף, הבעות פנים, וגיווני קול כהוא מגיש את הטקסט השקספירי בבהירות ובדייקנות מופתית אם בדיאלוגים או במונולוגים שהוא נושא במישרין את הקהל.

בפעם הראשונה שצפיתי בהצגה גילם את תפקיד מקבת צאלח בכרי, שהיה שותף יצירה בהצגה,אך לפני שהגיע לבכורה הרשמית עזב ויצא לחו"ל. הוא היה מצוין, זקוף מאוד, רהוט ויצר דמות מרשימה, אפלה ומאיימת של מקבת, כאילו המלוכה הייתה משאת נפשו מאז ומעולם. אחרי שעזב, נבחר יפתח אופיר למלא את מקומו בגילום התפקיד הקשה והמאתגר הזה, באדיבות התיאטרון הקאמרי שבו הוא משחק בכמה הצגות רצות . בתוך חודש אחד היה עליו להתמקם בתוך צוות שחקנים מגובש וגם לעצב את מקבת שלו. והוא עשה את שני אלה למופת. התיאטרון בארץ ובעולם מכיר מצבים כאלה – וזה גם קורה במהלך הרצה ארוכת ימים של הצגות, שלא לדבר על מקרים של שחקנים מתחלפים מלכתחילה. עם זאת קשה שלא להתפעל מההישג המופלא הזה של יפתח אופיר הניצב בראשית דרכו המקצועית, ומקיים הבטחות שנתן במהלך התפקידים שגילם בשנות לימודיו. עכשיו, אחרי המקבת הזה שלו, אפשר לומר כי התיאטרון הישראלי זכה בשחקן בעל כישרון עמוק ועם עתיד מובטח.

לסיכום, אני סמוך ובטוח כי מי שיהיה מוכן לעמוד באתגר המשולש של ההצגה הזאת בתיאטרון תמונע לא יישאר אדיש נוכח "מקבת" זה של לילך דקל-אבנרי, יפתח אופיר ושותפיהם.