מחול - שרה פולי עצמאית בשטח

רק בשנה שעברה היא ביימה סרט ראשון, "הרחק ממנה", אבל ברקורד שלה כשחקנית עשרות סרטים, רובם עצמאיים, בהם עבדה עם במאים מצוינים כאטום אגויאן ודייוויד קורוננברג. עכשיו היא כאן (כאורחת פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי) כדי לספר

מודעות פוליטית כבר בגיל 12

מקרה שככל הנראה "ירדוף" עוד שנים את שרה פולי, 29, שחקנית ובמאית קנדית, אירע לה כשהייתה כמעט ילדה. בעקבות השתתפותה בסדרת טלוויזיה בקנדה של אולפני דיסני, היא הוזמנה לאירוע בוושינגטון, כאחת מנציגות דיסני, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. פולי, שהייתה כבר אז, בגיל 12, בעל מודעות פוליטית, שתוביל בהמשך לפעילות אקטיביסטית פוליטית-חברתית, ענדה סיכה עם סמל השלום והתבקשה להורידה, אך סירבה. מאז טוענים שהיא מנועה לעד מלהשתתף בפרויקטים של דיסני.

"הסיפור הזה גדל, התפתח והשתנה לאורך השנים, עד שקשה לי להכיר אותו", מחייכת פולי, שהגיעה לארץ כאורחת פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי לקולנוע ה-12. "הגרסה השכיחה היא שאולפני דיסני הכריזו מלחמה על ילדה בת 12 נראית לי היסטרית לגמרי. הרי מדובר בחברה גדולה שתשקיע את האנרגיות שלה בפרויקטים קצת יותר גדולים ממאבק בילדה. נכון שהייתה לי סיכה עם סמל השלום וביקשו ממני להסיר אותה וסירבתי, והתפתח איזה סיפור. אבל כל שאר הסיפור נופח ויצא מפרופורציות".

היא גדלה למשפחה קולנועית. אביה, מייקל פולי, הוא שחקן ואף לקח אותה לשחק לצידו כילדה בסרט "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" (88`) ובסדרה "הדרך לאבונלי" (89`). אמה, דיאן, הייתה שחקנית ומנהלת ליהוק, ובהיות בתה בת 12 מתה מסרטן. גם אחד מארבעת אחיה, מארק, הוא שחקן. כבר בגיל שש הופיעה פולי בסרט, "חג מולד קסום אחד" (85`). עם השנים התפתחה אצל הצעירה מודעות חברתית-פוליטית, שקטעה לה במעט את הקריירה הקולנועית, אבל לאחר מעורבות בתקרית אלימה היא הורידה פרופיל בפעילות זו וחזרה לשדה המשחק, אם כי בחירותיה נטו כמעט תמיד לסרטי אינדיפנדנט.

בשנים האחרונות היא כיכבה בסרטיה של בת ארצה אליזבת קוישט, "החיים בלעדיי" (2003) ו"הסוד שמעבר למילים" (2005). קודם לכן גם עבדה בשניים מסרטיו של אטום אגויאן, הבמאי קנדי ממוצא ארמני, "המתיקות שאחרי" (97`) ו"אקזוטיקה" (94`). כן ברשימה הפילמוגרפית שלה (המונה יותר מ-50 פרויקטים, קולנועיים וטלוויזיוניים) כשחקנית הסרטים "גו" (99`) של דאג ליימן, "אקזיסטנז" (99`), של דייוויד קרוננברג, ו"שחר המתים" (2004), רימייק לסרט האימה הפולחני של ג`ורג` א. רומרו, שביים זאק סניידר. רובם ככולם, אפשר להתרשם, לא סרטי מיינסטרים, בוודאי לא הוליוודיים. בשנה שעברה כתבה פולי וביימה את סרטה הארוך הראשון (לאחר כמה סרטים קצרים), "הרחק ממנה", שזיכה אותה במועמדות לאוסקר בקטגוריית תסריט מעובד ובמועמדות לפרס השחקנית את הכוכבת שלה, ג`ולי כריסטי.

איך התגבש אצלך כשחקנית הקו הזה, הכמעט קבוע, של בחירה להופיע בעיקר בסרטים עצמאיים?

"הטעם שלי מאז ומעולם, גם כצופה מן המניין שמתעניינת בקולנוע, היה לצפות בסרטים יותר אישיים, עצמאיים, לא בהכרח מסחריים. אז אני מניחה שבאופן טבעי רציתי גם כשחקנית לשחק בסרטים כאלה".
כבר כמה שנים שהיא מחפשת, לדבריה, הזדמנות נאותה להגיע לישראל. "לא רציתי להגיע סתם כתיירת", היא אומרת. "רציתי שתהיה סיבה טובה לבואי וכאשר הציעו לי להגיע לפסטיבל הסטודנטים, זו נראתה לי הזדמנות נאותה. זה מרתק להיות תלמיד שעושה את היצירות הראשונות שלו, גם אני הייתי כזאת".

"לא היה פשוט לקבל מימון לסרט כבמאית צעירה"

מה גרם לך כאישה צעירה ליצור סרט בכורה על אישה מבוגרת הסובלת מאלצהיימר ובעלה?

"התעניינתי במה קורה במערכת נישואים אחרי עשור ומעלה. אין ספק שלמערכת יחסים כזו נכנסים אלמנטים של שעמום, שצריך להתמודד איתם. רציתי לבחון גם מה קורה לאהבה לאחר הרבה שנים של חיים משותפים, אחרי שחווים ביחד מאבקים משותפים, אולי גם אכזבות. ומה קורה לה כשהזיכרון נעלם. רציתי גם לעבוד עם שחקנים מבוגרים, כי הם הרבה יותר טובים ומנוסים ובדרך כלל לא זוכים לקבל את ההזדמנות להוביל סרטים שלמים. למעשה, היה גם אספקט משפחתי-אישי בעניין. סבתא שלי שהתה בשנים האחרונות לחייה בבית אבות, אז עניין אותי גם לחקור את האווירה במקומות האלה".

איך סייעה לך ג`ולי כריסטי, שמגלמת את הדמות המרכזית בסרט, עם הניסיון הרב שלה?

"אמנם הכרתי אותה ויצא לי לעבוד איתה כשחקנית כבר בעבר, ולכן גם בחרתי בה, אבל יצא לה בקריירה לעבוד עם במאים חזקים והיא דחפה אותי להיות חזקה כמותם ותמכה בי לכל אורך הדרך. זו הייתה פריבילגיה יוצאת דופן, במיוחד עבור צעירה בת 27 שעושה את סרטה הראשון כבמאית, לזכות שתהייה לצדי מישהי כזאת שתסייע לי ותדריך אותי".

היה לך קשה לקבל לגיטימציה כבמאית, לאחר שקודם לכן היית מוכרת בעיקר כשחקנית?

"זה לא היה פשוט לקבל מימון לסרט הזה. העובדה שהייתי אישה צעירה למדי, ומוכרת רק כשחקנית, בהחלט היוותה מכשול עבורי. האמת היא שכמה שנים קודם לכן ניסיתי כבר לביים סרט, אבל אז נכשלתי לחלוטין בגיוס מימון, אז נאלצתי לוותר".

יצא לך לעבוד עם במאים מצטיינים, כמו אגויאן, קרוננברג, הארטלי ואחרים. מה למדת מהם?

"אני חושבת שאת כל מה שאני יודעת על קולנוע אני חבה לבמאים וליוצרי הקולנוע שאיתם עבדתי. אני חושבת שאטום היה זה שהכי השפיע עלי, הן בשפה הקולנועית האוריגינלית שלו, שאותה למדתי, והן בכל הקשור לעבודתי כשחקנית. הארטלי תרם רבות לאופן שבו אני רואה היום את מבנה הסיפור הקולנועי".

כמעט מפורסמת

הסרט "המתיקות שאחרי" השפיע עלייך מאוד והכתיב במידה רבה את המשך דרכך בקולנוע

"כשעבדתי על הסרט לא הבנתי עד כמה הוא עשוי להיות נקודת מפנה בחיי, והייתי המומה מההשפעה שלו על אנשים וממה שקרה לי עצמי ברמה האישית בעקבותיו. עד אז ראיתי בעבודתי בקולנוע משהו טריוויאלי, שאעסוק בו עד שאתמסר אולי לפעילות פוליטית או חברתית. אבל לאחר החוויה הזו התחלתי להתייחס לקולנוע עם הרבה יותר מודעות וגיליתי שיש לו תפקיד ומטרה בחיים. הבנתי שזהו מדיום שבאמצעותו מנהלים דיאלוג בין אנשים ומחליפים רעיונות, ובעצם רק לאחר הסרט הזה הייתי בטוחה לחלוטין שאני רוצה לעבוד בסרטים, דבר שלא היה לי ביטחון מלא בו קודם לכן".

פולי נענתה בזמנו לבקשה לגילום התפקיד הנשי הראשי ב"כמעט מפורסמים", סרטו של קמרון קרואו, אבל בסוף נסוגה מהסכמה ופינתה את המקום לקייט הדסון. אגדה אורבנית מספרת שגם בראד פיט, שהיה אמור לככב לצידה בסרט, ויתר על השתתפותו בו לאחר שנודע לו שפולי לא תופיע לצידו. הוא פשוט רצה לשחק איתה.

"לא ידעתי את הסיפור על בראד פיט, אבל טוב לדעת, כעת אוכל להשתמש בזה לצרכיי", אומרת פולי, משועשעת. "נכון שכבר השתתפתי בחזרות לסרט, אבל פרשתי ממנו בשלב מסוים. חשתי חוסר נוחות עם התפקיד וגם הבנתי שיש חשש שהוא יביא לי פרסום גדול, דבר שרציתי למנוע. באותה תקופה לא הייתי אישיות מוכרת אבל הייתי מאושרת מהאופן שבו חיים האישיים והמקצועיים שלי התנהלו. רציתי לשמור על הסטטוס הזה ולהמשיך לנהל חיים נורמליים, לא כאלה שיוצאים מכלל שליטה. גם כיום אני שמחה שרמת החשיפה שלי היא כזאת שמאפשרת לי לנהל חיים רגילים למדי, לבחור את סרטים שאני רוצה לשחק בהם ואת הבמאים שיש לי עניין לעבוד איתם. חששתי שהופעה בסרט הזה עלולה לשנות הכול ופשוט רציתי להגן על עצמי מפני זה".

אבל גם סרט עצמאי "עלול" להפוך להצלחה מסחרית גדולה. תראי מה קרה ל"ג`ונו" ולכוכבת שלו, בת ארצך, אלן פייג`

"אני מכירה את אלן היטב ויודעת שהחיים שלה הפכו למשהו מטורף אחרי `ג`ונו`. אני חושבת שהיא מתמודדת עם זה היטב, והיא רק בת 21. היא כנראה צעירה חזקה מאוד. אני לא בטוחה שאילו זה היה קורה לי, הייתי מצליחה להתמודד עם הפרסום כמוה".

"הוליווד היא לא מודל לחיקוי"

ב"גו", הסרט הכי הוליוודי שלה, אם אפשר לנסח זאת כך, היא השתתפה לדבריה, "רק בשל הרצון לעבוד עם הבמאי דאג ליימן, המוטרף והיצירתי. אין לי משהו נגד ז`אנר קולנועי כלשהו, ואני לא פוסלת דבר, אבל במקרה זה רציתי להתנסות בעבודה עם דאג ולא התאכזבתי".

תסכימי לשחק גם בקומדיה רומנטית?

"כאמור, אני לא דוחה זאת על הסף, אבל בתסריט יצטרך להיות הרבה יותר מאשר הקלישאות הרגילות בז`אנר הזה. אי אפשר להתכחש לעובדה שהוליווד הנפיקה מעט מאוד סרטים איכותיים, במיוחד בשנים האחרונות, אז זו לא תעשייה שאני רואה בה מודל חיקוי".

למעשה, השמעת מחאה כנגד האמריקניזציה של התעשייה בקנדה

"נכון. כאשר הרגשתי שתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארצי מנסה לחקות את הוליווד, התקוממתי נגד התופעה והייתי אחת הדוברות הנמרצות כנגדה. הרגשתי שיותר גרוע מלעשות סרט הוליוודי רע, זה לחקות סרט הוליוודי רע. אבל לתחושתי, הדברים משתפרים אצלנו קצת לאחרונה".

אחד הסרטים יוצאי הדופן ברזומה שלה הוא ללא ספק "שחר המתים". פולי מתוודה שהיא פריקית של סרטי אימה, ואוהבת במיוחד את הבמאי שהתמחה בתחום, ג`ורג` א. רומרו. "יכול להיות שזה קשור לילדות שלי, אז אהבתי לראות את כל הטראש הזה", היא אומרת. "אבל אין ספק שיש לי חולשה, שאני לא יודעת להסביר אותה, לסרטי זומביס. לכן שיחקתי ב`שחר המתים`, שהיה חוויה מאלפת עבורי".