מחול - רוקר, פייטן וטרובדור – אהוד בנאי בהופעה

10 שנים בערך אני מחכה להופעה הזו. דחיית סיפוקים היסטרית היא בהחלט לא דרך מומלצת לממש אהבת אמת.

ההסתפקות הסגפנית בדיאטת דיסקים של מי שנודע בהופעותיו המשובחות הייתה טעות גדולה, שלמרבה המזל תוקנה בזמן, בשבת האחרונה, באמפי וואהל.

הקהל בקושי מספיק להתיישב וכבר אהוד בנאי על הבמה ומתחילים. אין רגע לבזבז בהופעה של שעתיים וחצי, שתיפסק רק בגלל אותו חוק עזר עירוני. ההופעה נפתחת בקול "דממה דקה", בצניעות, ממש כפי שנפתח אלבומו החדש, שהפך לאלבום הנמכר בישראל.

בנאי בן חמישים ומשהו, ובחלק הראשון של המופע מרגישים את כובד הגיל, במקבץ השירים הפותח מהתקליט האחרון, שאין בו הרבה רגעים קלילים. "ענה לי" הוא תקליט קודר של בנאי, שמזכיר ברוחו את תקליטו הראשון.

על רקע נטייתם של מוזיקאים ישראליים למחזר שוב ושוב את את תהילת העבר מזדהרת היושרה אמנותית וההתחדשות היצירתית של בנאי, שמעדיף לדבוק בחומר הנוכחי שלו על פני להיטי הופעות בטוחים כמו "עגל הזהב" ואפילו "מהרי נא". הוא לא מוותר כמעט על אף שיר מהתקליט החדש. והקהל - שנע בין מבוגרים למדי לצעירים מאוד - נענה לאתגר בהתמסרות מלאה.

ולמרות הקו הקודר יש גם המון שמחה שאצורה באיש הזה עם הכיפה שמתחת למגבעת והציצית המבצבצת מתחת לחולצה. "הכוכב של מחוז גוש דן" מצליח לשחרר את האנרגיה השמחה הזו ומרגע זה ההופעה דוהרת קדימה ללא מעצורים כשבנאי ונגניו שוצפים עם "טיפ טיפה", "סרט רץ", "יוצא לאור", "רחוב האגס 1","ג`אמלי פורוש", "פלורנטין" ו"היברומאן" ועוד כל כך הרבה שירים אחרים.

ההפקה המוזיקלית של גיל סמטנה מצוידת בחטיבת כלי מיתר (סמטנה בצ`לו וצ`לו חשמלי וניצן חן רז-אל בכינור מרטיט נפשות) , חטיבה חשמלית/ אקוסטית (בנאי ודודי לוי) , תופים (ערן פורת) וחטיבת כלי הקשה וסמפלר בלתי נלאית של איש אחד – נעם הלוי.

נעם הלוי הזה, כשהוא לא מנגן על הלחיים, או מלווה את בנאי בקולות שונים ומשונים, מחולל ומתופף בתנועות ריקוד עקלתוניות במיצג מרהיב, המתרחש כל העת בקדמת הבמה. ברגעי השיא, כשהקהל כבר נע כולו כעדת לולבים, אפילו דודי לוי, המאופק שבחבורת הנגנים, מפשיר ופוצח בסדרת דילוגים אינטנסיבית לצדו של בנאי, הללויה!

ויש גם בלדות. בנאי הוא רוקר, פייטן וטרובדור. בכל אלבום שלו מתחבאת לה לפחות בלדה אחת ובהופעה הוא לא מוותר על "על דרך יפו לפנות בוקר" בביצוע מסעיר חושים, "סטארטר" של יוסי אלפנט (שממילותיו נגזר שם המופע –"הזמן נוסע") ו"שעה של מיסתורין".

וגם רגעים אינטימיים יש. את "בלוז כנעני", אחת הפסגות של "ענה לי", מקדיש בנאי ברגישות לזכרה של נעמי שמר. "האקליפטוס הבודד יצטרף ל`חורשת האקליפטוס`", הוא אומר. ברגע אחר, כשהנגנים עוזבים את הבמה, לפני ההדרן הסופי , בנאי נשאר לבדו עם הגיטרה האקוסטית, ושר בעדינות את "כשחיכיתי לך על הספסל" והבחירה הזו שלו מרגשת אותי במיוחד.

הוא לא מדבר הרבה על הבמה, אך קורנת ממנו הילה ענקית של חמימות שעוטפת גם את הנגנים וגם את הקהל. בתומן של שעתיים וחצי עם יוצר גדול באמת, לא נותר אלא להמתין בחוסר סבלנות להופעה הבאה.