המפגש בין אוהד נהרין לאמנית וידיאו יפנית הוליד יצירה שיש בה יותר מהנראה לעין
יצירה בלי הפסקה
ראשיתה של היצירה בתערוכה בניו יורק, שם ראה נהרין את הגרסה הראשונה של סרט האנימציה של האמנית היפנית טבאימו - "פורו – בית מרחץ (גברים)". הסרט מתאר בית מרחץ אופייני ליפן של דורות קודמים. טבאימו מציירת בסגנון יפני אופייני ונותנת תחושה שאנו צופים בבית מרחץ אמיתי מנקודות מבט שונות, וכך מתארת באמצעים שונים עולם חברתי הולך ונעלם. באי בית המרחץ פושטים את בגדיהם וגם את עורם, כרמז לכך שהזהות היפנית המסורתית נעלמה מתחת לשכבות המודרניות. במהלך הסרט אנו פוגשים דמויות שונות כולל צמד לוחמי סומו (מפתיעים למדי, שלא לומר "אחרים" ומשעשעים), משאית שפורקת שקי אשפה לתוך האמבט הגדול, וברגע מסוים כל המים מתנקזים, בית המרחץ נעלם. ואז מגיע רגע דרמטי מאוד – שהוא גם נקודת החיבור בין הסרט לבין פסקול המוזיקה הנהדר של אוהד פישוף שנוצר במיוחד ליצירה המשותפת.
"פורו" איננה יצירת מחול במובן המקובל של המושג, גם אם אוהד נהרין משתמש בשפת מחול ברורה בכל מה שנוגע לצד הזה של היצירה. היא גם איננה סרט וידיאו או סרט אנימציה במובנים המקובלים שלהם, גם אם זו תרומתה המובהקת של האמנית היפנית טבאימו והמסד שעליו נבנתה היצירה המיוחדת הזאת, המשמרת את הנפרד והשונה. לא רק בין שתי צורות אמנות מובחנות, אלא גם בין שני עולמות תרבותיים נפרדים. וככל שמדובר ביצירה המוצגת כיחידה אחת, משותפת, החיבור בין שני מרכיביה מתרחש למעשה רק בדרך קליטתם בעיניו של הצופה, ובמהלך התנהלותם בדמיונו.
לפיכך הקהל אף הוא מהווה מרכיב מהותי לאופייה של היצירה הזאת, שאורכה 45 דקות, והיא מוגשת כחוליה בשרשרת חוליות זהות שרצף הופעתן יוצר תחושה של יצירה הנעה קדימה (ואולי אף אחורה) בלי הפסקה. לכאורה יצירה שאין לה התחלה ואין לה סוף, אך בה בעת היא משתנה באמצעות זוגות הרקדנים המתחלפים כל 45 דקות ו"מתחילים" ו"מסיימים" כל חוליה בשרשרת. חידוש נוסף הוא שהקהל מוזמן לשהות באולם ככל שירצה, לבחור לעצמו מקום, לעבור למקום אחר, לצאת ואף לחזור, וכך לראות, אם ירצה, זוגות שונים, שני רקדנים, או שתי רקדניות, או זוג מעורב.
הסרט שמשתתף בהפקה הזאת שונה במקצת מזה שנהרין ראה, ובמהלך פגישותיו עם טבאימו נקבעו קיצורים שונים ואף נוספו קטעים שלא היו במקור. הסרט מוקרן על שלושה קירות גבוהים לבנים הסוגרים על הבמה שנראית כרחבת הכניסה לבית המרחץ. על רצפת הבמה מונחים סירים צהובים אותנטיים של בתי המרחץ ביפן, כפי שניתן לראות גם בסרט המצויר. כל חוליה מוסיפה סירים לאלה שכבר מצויים שם. את החדשים מביא אחד מצמד הרקדנים המחליפים את הצמד שסיים עתה את חלקו. זאת נקודת המעבר בין החוליות, ואחרי שהרקדן האחר בצמד מצטרף מתחיל דואט מקסים – קטע מחול אינטימי מאוד, שמקבל אופי שונה בהתאם לאופי, למראה, לגיל, למינם של הרקדנים, ולא מעט לנסיונם המקצועי.
כל רקדן ורקדנית נדרשים למלא את התנועה בתוכן אישי. בסיומו של הדואט הרקדנים נפרדים זה מזה וכל אחד מהם מטפס על בימה קטנה הניצבת בצד הבמה הקידמי. הבימה הזאת ששטחה פחות ממטר מרובע היא למעשה רמקול גדול, שהותקנה עליו בימה מסתובבת ומעליו מתקן לאחזקת הידיים למעלה במהלך הסיבובים. בשלבים מסוימים הבמה מסובבת את הרקדן הניצב עליה כפסל, ברגעים אחרים התנועה כה חזקה שנדמה כאילו הרקדנים עוד מעט ויעופו אל הקהל כמו העורבים שבסרט. התאורה המיניאטורית של אבי יונה בואנו (במבי) מתמקדת בשני הרקדנים וממקדת אליהם את תשומת הלב.
במהלך שלוש צפיות שלי במופע, במועדים שונים, ראיתי תשעה זוגות, 16 מתוך 40 הרקדנים של להקת בת שבע ואנסמבל בת שבע שמופיעים ב"פורו" לסירוגין. מנקודת מבט זו בלבד כבר מדובר ביצירה מיוחדת וחיה מאוד המשנה את פניה, חוליה אחר חוליה, ובמפתיע גם נותנת חיים חדשים בכל פעם לסרט האנימציה הבנוי אף הוא בחוליות חוזרות על עצמן, בשינויים קלים, ונראה כאילו הוא יצור חי ונושם כמו הרקדנים.
הדיוק המדהים של הביצועים מתקיים בסיוע הנחיות המשודרות אל הרקדנים באמצעות אוזניות אלחוטיות. אבל הדיוק הוא הטכניקה שמאפשרת לכל אחד ואחת מהרקדנים לבצע אותם באופן ייחודי בעזרת הזהות האישית שלהם, במבנה גופם, ובתלבושות הצבעוניות שעיצבה עבורם קבוצת מעצבי אופנה. הם מפסלים את גופם במחוות יד וזרועות, הם שרים, הם נכנסים לטראנס. והעיניים של הצופה משוטטות ביניהם מחפשות את הזהה, מוצאות את השונה. כאילו נהרין וטבאימו גם יחד אומרים לנו באמצעות הצירוף החזותי של הסרט והרקדנים כי ניתן לקיים במסגרת אחת את השונה – השוני בין שתי האמנויות, השוני בין עמים ותרבויות, ובעיקר השוני בין בני האדם.
"פורו" היא אתגר צפייה לא פחות משהיא אתגר יצירה, ולשם כך הוקם ביתן מיוחד שעיצב גיורא פורטר והוצב בתוך ארגז החול הענק ברחבת הפרקט הנהדרת בנמל תל אביב. למי שייכנס פנימה מובטחת חווייה מיוחדת.
12/06/2008
:תאריך יצירה
|