מחול - פסטיבל מוזיקת עולם

חטיבת המוזיקה האתנית בפסטיבל ישראל הייתה אחת העשירות והמעניינות בפסטיבל

להקת שמח

שבוע לפני תום פסטיבל ישראל ירושלים 2008, ניתן להגיד בפה מלא שאחת החטיבות המעניינות והעשירות יותר בפסטיבל השנה, הייתה זו של מוזיקת העולם או ליתר דיוק מוזיקה אתנית, למרות שתכניית הפסטיבל העדיפה מיתוג של "עוד מוזיקה". בסל זה נכנסו הניסיונות המוזיקליים שלא היו קלאסי, ג`אז, אירוע מיוחד וגם מוזיקה ישראלית, שהיעדרותה מפסטיבל השנה היתה רועמת ותמוהה. ללמד, שההגדרות נשארו פתוחות לפרשנות.

העניין הוא שלבנות קטגוריה של "עוד מוזיקה" יותר "קל", מאשר חטיבה נוסחתית מדויקת יותר. ולא רק מפני שלפעמים לא ברור בדיוק מה סוג המוזיקה המבוצעת, אלא מפני שבעידן הנוכחי הניסיונות, הסטיות והשילובים הם כה רבים ומגוונים, שדווקא למגירה הזו מתויגים ומקוטלגים מופעים רבים, שלכאורה אין ביניהם מכנה משותף. אך הוא קיים.

קחו למשל את "סלסה קלטיקה", חבורה של עשרה מוזיקאים מאמריקה הלטינית ומהאיים הבריטיים. שם ההרכב המשותף מעיד על הסוגה - שילוב בין סלסה קובנית למוזיקה סקוטית ואירית. על הבמה זה נשמע הרבה יותר טבעי, אורגני, פשוט וקל מאשר על הנייר, בתכנייה. השילוב נהגה בעיקר באמצעות כלי הנגינה, כלי הקשה (קונגס ובונגוס) מהצד הלטיני, כלי נשיפה (חמת חלילים וחלילים) וכלי מיתר (כינור ובנג`ו) מהצד הקלטי. שילוב לא מופרך כמו שזה נדמה מלכתחילה. החבורה מבצעת חומרים מקוריים משלה, ועיבודים שלהם לשירים מאמריקה הדרומית והתיכונה, ולמנגינות בריטיות עתיקות וחדשות, כמו ג`יגס איריים מסחררים.

רק ש"סלסה קלטיקה" היא להקת שמח. אין לה יומרה אמנותית עמוקה, בטח לא פסטיבלית. רק לתפוס ראש, למחוא כף ולהרקיד רגל. אמנם חבורת מוזיקאים מיומנת אבל לא יותר מאשר להקת חתונות משודרגת. אפשר ללמוד על כך מהתיסכול הגובר והולך של סולן הלהקה שהתקשה להרים את הקהל (לפחות, בחולון) ולגרום לו לצאת במחול. לבסוף עשה זאת: תחילה בכוח, אחר כך בהסכמה הדדית ורק בסוף, כשהמופע כבר נגמר, בהתנדבות ומתוך רצון חופשי לגמרי. מופע מהסוג הזה מלכתחילה לא היה צריך להיכנס לאולמות מכופתרים ומעונבים, אלא למקומות שיש בהם מספיק מקום לעמידה. כי גם סלסה וגם מוזיקה סקוטית ואירית הם לא מוזיקה לשבת ולהאזין לה אלא להיות חלק פעיל ממנה.

מסע מאלף בזמן

גם אנסמבל אקורדונה מאיטליה, שמשום מה שויך בתכנייה לקטגוריה הקלאסית, ראוי היה לקורת גג של מוזיקת עולם. הרכב של שבעה מוזיקאים שבחר להתחקות בתוכנית "הדרך לטולדו" אחרי שורשי השירה הנפוליטנית, ממחוזותיה הדרומיים של ארץ המגף, ולא רק ממחצית המאה הקודמת, אלא מימי הביניים ומתקופת הרנסנס. החבורה, שמנגנת בכלי פריטה איטלקיים אותנטיים (לאוטה, טאורבו, גיטרת בארוק וגיטרה באטנטה), לא עשתה לעצמה ולקהלה הנחות. הלחנים העתיקים אינם מעובדים ברוח זמננו, אלא נשארים ברוח המקור. התוצאה היא מסע מאלף בזמן, אל ראשית הטרנטלה ואל שירי אהבה קדומים שמלמדים שכל הבלדות הרגשניות הנוכחיות, כבר נכתבו לפני חמש מאות שנה ויותר. אין חדש למרגלות הווזוב.

ובכל זאת, הדיוק, האהבה ואיכות הביצוע של השירים, שבנטל הגשתם נשאו שני זמרים-שחקנים מצוינים (מרקו ביזלי ופינו דה-ויטוריו) הולידו מופע מפעים. גם מבלי להבין את המלים (אם כי בעזרת תכנייה מסבירת פנים ומפורטת) יכולת להרגיש את מחזור הדם ופעימות הלב של השירים ולראות אותם קמים לתחייה מול העיניים. למה קראו לזה מוזיקה קלאסית ולא מוזיקת עולם? הפתרון ליועצים האמנותיים השונים של הפסטיבל.

אשליית השולחן

המקרה ההפוך היה של "קבוצת "קרבידו" מפולין, הרכבה של ארבעה "מוזיקאים", שהמופע שלה "השולחן", סווג באופן משונה ותמוה ל"עוד מוזיקה", אך לטעמי ולמיטב שיפוטי הדל והקצר היה יכול להיות באותה מידה, גם תיאטרון, בידור, מופע לכל המשפחה ואפילו מחול. רק לא "עוד מוזיקה".

לצערי, או שמא לשמחתי, "חתכתי" מן המופע "המוזיקלי" הזה (במתחם "המעבדה" בירושלים) אחרי שני קטעים בלבד. נדמה היה לי שהבנתי את הרעיון, שהצטייר בעיניי כעבודה בעיניים על פתאים וקורבנות מרצון. נשמע - ונראה - כמו "תזמורת בצורת" מתוחכמת. הסכמה אילמת מראש בנתה אילוזיה, לפיה שולחן "פשוט" (וכנראה לא תמים כל-כך) יכול להפוך לכלי נגינה משוכלל שכזה, שבכל פאה וקצה, משטח, צד ודופן נשמע ככלי נגינה אחר. מצטער. אין דבר כזה ולא תשכנעו אותי שיש. גם המוזיקה שנשמעה רהוטה וכה מדויקת, נדמתה כאילו היתה פליי-בק מוצלח, שחבורת המוזיקאים-שחקנים-בדרנים שישבה סביב השולחן רק הקפידה להתאים את עצמה ואת תנועותיה ל"נגינה"-כביכול שבקעה מן "השולחן".

מי שרוצה לאכול את ההונאה הזאת, עסק שלו. יכול להיות שארבעת השחקנים מתורגלים ומיומנים, אבל מוזיקה? זה לא. גם לא עוד מוזיקה. אותי הם לא הצליחו לשכנע שמסתתר "כלי נגינה" מתחת ללוח השולחן.

צליל עשיר עד אקזוטי

את המופע של "יוסף ואחד" הקטגוריה האתנית הולמת ללא צל של ספק. הרכב מיוחד ואיכותי, המונה שבעה נגנים ומוזיקאים, עם דגש על יצירה אינסטרומנטלית סקרנית, חקרנית ומעמיקה, במופע שהוגדר כמחווה חגיגית למוזיקה האתנית, וכנראה נשמטה בלי משים "הישראלית". התבנית של "יוסף ואחד" היא קונצרטית והארומה שלה אנדלוסית מכובדת, כמעט אקדמאית, עם פרצי סולו אלתוריים, כמו-ג`אזיים. ההרכב, המונהג על ידי ניצן פרי, מיומן ביותר ולמרות המונוטוניות היחסית של יצירתו, הצליל עשיר ולפרקים אקזוטי.

אולם את הערך המוסף שלו סיפקו אורחיו. הראשון היה יהודה עובדיה פתיה, סולן אנסמבל היונה, שביצע שני פיוטים של יהודה הלוי שהולחנו למענו על ידי פרי. פתיה הציג איכות קול נדירה, אך לא נארז במרקם "החברתי" של ההרכב וגם לא ב"התרחשות" הבימתית. נשאר מנותק. השני היה אייל סלע, אשף כלי נשיפה, ששולט במגוון כלי נשיפה ובנגינתו הווירטואוזית - ששואבת ממסורות וממקורות השראה מגוונים, כמו תפילה, פיוט, כליזמרים, אנדלוסית וגם ג`אז - משביח כל הרכב בו הוא משתתף.

שלישי היה שלמה בר, האב המייסד של הסצנה האתנית הישראלית, שהופעתו משרה קדושה, והלהט והאנרגיות שבשירתו מציתים את הבמה כבאש, מדביקים וסוחפים, גם אחרי כמעט שעתיים של הופעה בלעדיו. בר הסתפק בפיוט אחד, מלא כוח והשראה, וקינח בהובלת "לו יהי" של נעמי שמר, עם "יוסף ואחד", פתיה וסלע. כראוי למפגש פסגה נדיר, ביצוע כזה לא שמעתם בחייכם. הוא היה פרס, ממתק משובח, לסבלנים שנשארו בסבלנות עד הסוף (לא שמישהו ברח קודם).

עתה נותרו רק שני המופעים של "דבקה פנטזיה", השבוע, לנעול פסטיבל מרשים של מוזיקת עולם.

"סלסה קלטיקה", תיאטרון חולון, 6 ביוני 2008; אנסמבל אקורדונה -"הדרך לטולדו", תיאטרון ירושלים, 7 ביוני 2008; "יוסף ואחד" מארחים, תיאטרון ירושלים, 7 ביוני 2008; קבוצת קרבידו, השולחן, המעבדה, ירושלים, 13 ביוני, 2008.