"לא מקבלת את מה שלימדו אותי על המחזה"
 
באחד מהראיונות שהעניק פדריקו גרסיה לורקה בעניין "ירמה", הטרגדיה השנייה שכתב אחרי "חתונת הדמים" הוא אומר כי היא "מעל הכל, דימוי של הפריון שנדון לעקרות. נפש שהגורל מתאנה לה ומסמן אותה כקורבן של אי-פוריות". אבל בהצגת הבכורה שלה כמנהלת האמנותית של אנסמבל תיאטרון הרצליה אופירה הניג מאתגרת גם את דבריו אלה של לורקה, גם מתעלמת מהמרכיב הפולקלוריסטי של המחזה, גם מלהקת גברים בתפקידי נשים, ומכריזה כי "ירמה איננה מחזה פמיניסטי". 
 
המפגש הראשון של הניג עם המחזה התרחש לפני עשרים שנה כשלמדה במגמת הבימוי בסמינר הקיבוצים. זאת גם הייתה ההיכרות הראשונה של עם המחזאי. ב- 1990 ביימה את "בית ברנרדה אלבה" שלו בבית צבי, ורק עתה היא חזרה שוב אל לורקה. "מה שהפריע לי במחזה זה העניין של הפולקלור, נושא שלא עניין אותי אף פעם בתיאטרון. לעומת זאת התוכן שלו מרתק והשאלה הייתה איך לטפל בו מבחינת הצורה. זה היה התהליך שעברתי עם המחזה - לקחת את העיסוק שבו – היחיד בתוך החברה הסגורה  ולהעלות אותו כהצגה. ככל שהעמקתי הבנתי שאני לא מקבלת את מה שלימדו אותי על האלמנט הפמיניסטי, ועל הפולקלור. אני לא חושבת שזה מחזה פמיניסטי, ואני לא חושבת שניתן להפיק את זה רק עם שירה ספרדית, או נשים בשחור וכיוצא בזה".
 
ואכן, הטקסט של לורקה שתורגם  מחדש  על ידי שמעון בוזגלו, שומר אמנם על הבדלי שפה בין קטעי הדיאלוג הפרוזאיים לבין הקטעים המושרים בדרך כלל, רק שבהפקה של הניג, למרות המוזיקה של יהודה פוליקר, קטעי השירה הופכים בעיקר למונולוגים של ירמה או של הכובסות.
 
למה בעינייך "ירמה" אינה מחזה פמיניסטי?
 
"היום מהמקום שאני מתבוננת על העולם, אני רואה כי לכל אורך הדרך מוצעות לירמה אופציות שונות לפתרון הבעיה שלה, לתשוקתה הגדולה לאימהות, והיא לא לוקחת אותן. מציעים לה לקחת מאהב, לעזוב את הבית, להניח לזה, לאמץ ילד - והיא מסרבת ולא לוקחת שום דבר. ולכן הבחירה היא בידיים שלה. כי גם בחברה שעוסקת בכבוד יש תמיד מפלט לאדם. אי הבחירה  במפלט איננה התנהגות פמיניסטית אופיינית".
 
אם כך על מה המחזה?
 
"המחזה הזה עוסק בשיגעון. כבר בתמונה הראשונה היא לוחשת למריה, השכנה שכבר הרה – `לפעמים אני יורדת למטה  ואני שומעת צעדים של גבר`.  זה לא מתחיל מאפס. היא כל הזמן סופרת. והגבר בשבילה הוא כלי לדרך החיים שהיא רוצה בה. היא לא מתעסקת בחיי המין שלהם. היא לא מבינה מה רוצה להגיד לה הזקנה שעמה היא מדברת על העניין ולמה היא רומזת. היא בוחרת להבין רק את העובדה שכל עוד אין לה ילד היא איננה אישה".
 
את קובעת מי מהשניים העקר – ירמה או בעלה?
 
"לורקה לא מתעסק מי אשם, ומי עקר וזה גם לא מעניין אותי. כפי שהוא כתב את זה אין אפשרות להוכיח שום טענה. מה שמעניין בהקשר הזה של היובש זה ההתמודדות אתו. אין פה טוב ורע. יש פה מצב של מערבולת. ככל שהיא רוצה ילד היא מתייחסת אל בעלה ככלי והוא מתנגד. ומבחינתה להיות אישה זה להיות אם. הכבוד שלה זה כבוד הרחם וכבוד הרחם זה כבוד האדם. לא כבוד הנשיות אלא כבוד האדם, שבמקרה הזה הוא אישה".
 
בחירה אמנותית מרכזית של הניג היא ליהוקם של גברים לתפקידי הנשים במחזה, לבד מדמותה של ירמה שאותה מגלמת גילי בן אוזיליו. נמרוד ברגמן, אורי רביץ ואיצ`ו אביטל לוהקו לתפקידי הכובסות. את דמותו של חואן מגלם מוטי כץ ואת ויקטור יורם יוספברג.
 
דיאלוג עם החברה הגברית
 
 למה בחרת ללהק שחקנים גברים בתפקידי הנשים, חוץ מהתפקיד של ירמה?
 
"קודם כל אני אוהבת לעבוד עם אירוניה דקה, שמזכירה לנו לצופים ולשחקנים שאנחנו תיאטרון. לא מחקים מציאות ולא מעתיקים אותה לבמה. הכוח של התיאטרון זה להכניס את הצופה לסיפור, להתרגש, וזאת על ידי הזרה, כי כך זה גורם לו גם לחשוב.
 
"כשקראתי את המחזה שוב נדהמתי לגלות את הטקסטים של הנשים כאיזה ציור של דמויות חד ממדיות, באפיונים מאוד ברורים, כשלכל אחת תפקיד משלה בחברה. רציתי שלא לנסות ליצור פסיכולוגיה עמוקה שאיננה מצויה בדמויות וגם איננה מעניינת אותי בתיאטרון. להפך. רציתי לעבוד עם הקלישאה של אפיון הדמות, ואת זה אפשר לעשות עם שחקן גבר, שמאפשר סגנון חריף של הקלישאה. זה בולט בתמונת הכובסות. השחקנים לא עבדו על דמות אלא על פעולה, ובה בעת על החרפת הקלישאה על ידי סגנון ולא על ידי שינוי קול.
 
" דבר נוסף, שהוא גם בין הסיבות להתחלת העבודה, הוא שמבחינה מהותית ירמה מנהלת בעצם דיאלוג עם החברה הגברית. כל אדם הוא פוטנציאל להגיע לילד. היא עצמה, וזה התהליך שלה, מתחילה כאישה שיש לה פוטנציאל לתת חיים ומסיימת כשהיא עוברת גלגול מסוים למצב גברי של לקיחת חיים. לכן כשהיא מדברת עם הנשים שמוחקות על ידי גברים זה מוסיף נדבך. בליהוק כזה חייב שחואן יהיה גבר. ברור. ללא סימן שאלה של מיניותו. וזה נכון, כמובן, גם לגבי ויקטור".
 
נאמנה לדרכה, אופירה הניג בחרה גם שעיצוב הבמה והתלבושות על ידי מרים גורצקי יבטא את תפיסתה ש"אין אשם" באי-הפריון של ירמה. הביטוי הבולט ביותר לכך, ואולי זה שיעורר תגובות סותרות, הוא בהצבתם של שלושה כיורי נירוסטה ענקיים צמודים זה לזה בצדה הימני של הבמה.
 
"הכיורים והברזים הם מקור המים היחיד בהצגה הזאת שמדברת על יובש, ולא יודעים מה מקורו", הניג מסכימה להסביר. "בהתחלה עבדתי עם זה באופן ריאליסטי, שטפו שם ידיים, שתו. אבל הרגשתי שזה לא היה נכון. ואז הבנתי שזה צריך להיות אובייקט שהוא רוב הזמן דימוי, ורק פעם אחת הוא פועל, ומעצמו, מכוח הדימוי ולא מכוח הסיפור. הנוכחות על הבמה יוצרת ציפייה שהמים יזרמו, אך כשזה קורה, דווקא מי שזקוק למים האלה לא נמצא על הבמה באותו רגע". 

ההצגות הקרובות של "ירמה" יתקיימו ב-15-13 ביולי 2008 ב- 20:30 באודיטוריום וייל בכפר שמריהו.