מחול - פותח קופה: בפתח עונת התיאטרון

בית ליסין ממשיך לשים דגש על מחזאות ישראלית והחאן מציג כדרכו אג`נדה אמנותית ייחודית

אובססיה ליצירה מקומית

הצהרת הכוונות של תיאטרון בית ליסין לעונת ההצגות תשס"ט (2009-2008) שפורסמה השבוע, מלמדת יותר מהכל על ביצור מעמדו של התיאטרון התל-אביבי, שיחגוג 30 שנה לקיומו ב-2010, כבית למחזאות הישראלית המקורית. מתוך 18 שמות המופיעים בתכנית לעונה הבאה, מחויב התיאטרון (בהתאם לקריטריוני התמיכה, למרות שלבית ליסין 82 אחוז הכנסה עצמית) להציג שבעה, כשסיכוייהם של המחזות הישראלים החדשים (חמישה בסך הכל) נראים עדיפים וטובים יותר. לפחות לארבעה מהם _ "הבנאליות של האהבה" ו"החתן המושלם" של סביון ליברכט, "אנדה" של הלל מיטלפונקט ו"חדר 27" של הדר גלרון - יש תאריכי העלאה. ועוד מתוכננת הפקה מקורית נוספת, תרומת בית ליסין לחגיגות מאה השנים לעיר תל אביב, הצגה בעקבות "מהנעשה בעירנו", טורים ורשימות של העתונאי המנוח עלי מוהר.

זה לא עניין של מה בכך. לא לתיאטרון שעשה מהפך בדרכי חשיבתו והתנהלותו, לא עבור המנכ"לית והמנהלת האמנותית שלו מאז תחילת שנות התשעים. להזכירכם: כשהחלה את דרכה בתיאטרון העירוני באר שבע, דגלה ציפי פינס במחזאות קלאסית, מוקדמת וגם מאוחרת, בין היתר בהיותה חממה לטיפוח שחקנים צעירים וחדשים; כשעברה לבית ליסין תמכה בעיקר במחזאות בינלאומית עכשווית ומודרנית, בין היתר כתוצאה מאילוצים תקציביים וגודל הבמה שעמדה לרשותה בבית התיאטרון הקודם; באיזה שלב, לפני כעשר שנים (היא מציינת את המחזה "חמץ" של שמואל הספרי, כנקודת המפנה) החלה לחשוב אחרת. כמו זיהתה את השינויים העתידים לקרות בחברה הישראלית ובטעמיה, גם את הכוח והאטרקטיביות שטמונים במחזאות המקומית-המקורית, והחלה להשקיע בפיתוח - אובססיבי כמעט - של יצירה מקומית, בין היתר במסגרת פסטיבל "פותחים במה", שיציין בספטמבר הקרוב תשע שנים להולדתו.

יש סיבות רבות ומגוונות לבחירה במחזאות ישראלית. היא יותר נגישה, יותר זריזה, יותר מובנת, יותר קשובה, יותר פתוחה לדיאלוג ולהתאמות, אולי גם יותר זולה (לפחות בשלב הראשוני, הניסיוני שלה), אבל יש סביבה גם הרבה הימור, העזה, חשש ופקפוק. אולם מרגע שהיא נקלטה, כדרך התבטאות, כאמירה אמנותית וסגנונית, וגם כמוצר צריכה קליטה פופולרי ושווה לכל נפש, יש לה משקל וחשיבות תרבותיים רבים לא רק בעיצוב טעם קהל (שזה עניינן הדדי; הקהל משפיע על בחירות התיאטרון כמעט באותה מידה), אלא גם בעיצוב דמות החברה המקומית, לטוב ולרע. ולא בכדי התיאטרונים בישראל, במיוחד הגדולים שבהם, שיכולים להרשות לעצמם מרווח התנסות רחב יותר, משקיעים בכך משאבים וזמן.

הצגות תיאטרון במעמד של הופעות רוק

חיזוק לנטייה זו, אפשר לקבל מהקמפיין רחב היריעה ומרובה התקשורת (בפרסום מאסיבי בטלוויזיה בעיתונות ובאינטרנט) האחרון של חברת הסלולר "סלקום", במסגרת מבצעי "משהו קטן וטוב" ללקוחותיה, לחבילה של תרבות ישראלית שכוללת מופעי מוזיקה, סרטי קולנוע והצגות תיאטרון (שהחל במחצית מאי ויינעל בסוף יולי). החיבור של חברה זו עם המוזיקה אינו חדש. כבר שנים שהיא מטפחת אותו באדיקות, מול אמנים והרכבים כפרטים ("משינה" למשל), מול רפרטואר מוזיקלי מגוון לצריכה ולהורדה בנגנים סלולריים, ומול מופעים ואירועים ייחודיים בהם היא תומכת (מ"ONE" של ריטה ועד "ווליום כינרת"). אולם רכישת הצגות תיאטרון בעבור לקוחותיה הוא חידוש מרחיק לכת, במיוחד כשהן ישראליות, מקוריות וחדשות.

שתיים מתוך שש ההצגות במבצע, שמביא את התיאטרון הישראלי בפרק הזמן לעיל דווקא למקומות מרוחקים מהמרכז, הן של בית ליסין, והן חדשות לגמרי, כאלה שכמעט ולא הוצגו בתל-אביב ובכורתן הרשמית, כמו חשיפתן לביקורת, טרם התקיימה: "עלמה ורות" (של גורן אגמון) ו"סרט צרפתי" (של רשף ורגב לוי). האחרות, אגב, הן "הוי אלוהים" (של ענת גוב) ו"עוץ לי גוץ לי" הוותיקה של התיאטרון הקאמרי, "הבן הבכור" של תיאטרון גשר ו"הקץ של העץ" של מדיטק חולון. מן הסתם ההיצע של התיאטרונים האחרים לא היה רלוונטי לתקופת המבצע.

הענקת מעמד של מופעי רוק להצגות תיאטרון הוא חידוש. ככל הזכור, זו הפעם הראשונה שהצגות תיאטרון, ועוד של מחזאים ישראלים, זוכות לחשיפה פרסומית עצומה שכזאת. הישג גדול עבור התיאטרונים שסיפקו אותן והישג מכובד עבור ההצגות שנבחרו, במיוחד אם הן חדשות לגמרי, ישר מהניילונים. ובל ייקל הדבר בעיניכם. 32 ההצגות של "עלמה ורות" ו"סרט צרפתי" שנרכשו מראש, הן אמירה. ביטוי משולש לאמון שרוחשת המערכת העסקית למחזה הישראלי, לתיאטרון הישראלי ולקהל הישראלי. כי אף גוף עסקי לא יילך להתאבדות, בין אם כלכלית ובין אם תדמיתית, בהימור על חומרים לא ראויים ולא בטוחים, לשיווק אצל צרכניו ולקוחותיו.

מלבד התמיכה הכלכלית שמציעה עסקה כזאת להצגות חדשות, היא מסייעת להן - לראשונה מזה שנים רבות, ואולי לראשונה בכלל בתיאטרון הישראלי - להתנהל הפוך מהמקובל: סיבוב בספר, בפריפריה תחילה, קודם מעלים את ההצגות מחוץ לעיר הגדולה, כמו שזה קורה במדינות תרבות ותיקות ומבוססות יותר, ורק אחר כך הן יגיעו - מנוסות ומשופשפות - להצגה בפני קהל המינויים הרגיל. ואם התרומה המוספת תהיה טשטוש הגבולות בין מרכז לפריפריה, הרווח יהיה כפול ומכופל.

ואפרופו התכנית האמנותית המיועדת של בית ליסין, ז`אנר מטופח ומקודם נוסף בה, הוא אגף המחזות המוזיקליים. ארבעה כאלה מוצגים ברפרטואר לעונה הבאה, אולם לכל ברור - להנהלת התיאטרון וגם לנו _ שיהיה מסובך עד בלתי אפשרי, מסיבות כלכליות מובנות, להעלות שניים מהם במקביל. ולכן מחציתם קו-פרודוקציות ("אוליבר" ו"המצעד", שניהם עם קרן אור הפקות; היזם שכשל בניסיון להוציא לפועל את המחזמר "גריז") ומחציתם (בהרכב אחר: "קומפאני" ו"המצעד") מיועדות לפרקי זמן ולמספר הצגות קצובים מראש. אגב, כרגע, ועד מרץ 2008, זה "מייק", ולסוף העונה, אם בכלל, מיועד "אביב מתעורר". בכל מקרה, ההידרשות לסוגה תיאטרונית זו ב"בית ליסין" היא בלתי נמנעת. ממש מוכתבת על ידי גודלו ואפשרויותיו הבימתיות של אולם הבית של התיאטרון, ש"ניצולו" דורש הפקות גדולות ורבות משתתפים, ניגוד לאופי הקאמרי יחסית של ההצגות השוטפות של "בית ליסין".

תיאטרון של שחקנים

במקביל לפרסום תכנית זו, הודיע גם תיאטרון החאן מירושלים על כוונותיו האמנותיות לעונה הבאה.
ברבעון שהפיץ למנוייו הוא נוקב בשמות של ששה מחזות ששלושה-ארבעה מהם יועלו בשנה הקרובה. השש הן: "דון ז`ואן" של מולייר בעיבוד ובימוי של מיקי גורביץ; "משחיז הסכינים הסיני" מאת דניאל הורוביץ (בעקבות נסים אלוני) בבימוי מור פרנק (המחווה של החאן לחגיגות המאה של תל אביב); "שאקונטאלה וטבעת ההכרה" של המחזאי ההודי קאלידאסה גם הוא בבימוי מיקי גורביץ; "אלף לילה ולילה" (שם זמני) מחזה ללא מלים מאת עופר עמרם ובבימויו; "הדרקון" (שם זמני) יצירה חדשה של הלהקה בהנחיית ובבימוי מיקי גורביץ; וכנראה גם "פעולה" על פי מחזות קצרים של סמואל בקט בבימוי אודי בן משה. וזאת בנוסף ל"אדמה קדושה" מאת מוחמד קאסימי (בבימוי נולה צ`לטון) ו"בעלי המתוק ואשתי היקרה" מאת ז`ורז` פדו (בימוי אודי בן משה) שייצאו לבמה במהלך חודש יולי הקרוב.

החאן, כתיאטרון קטן, לא יכול להתהדר בשמות מפוצצים ובכוונות מרחיקות לכת. הוא חייב לדייק בבחירה ולהיות נאמן לה. ככזה, ובתוקף האג`נדה האמנותית הייחודית שלו, הוא אמנם חושב על השבחת הקהל הבא בשעריו ומנסה לספק לו מבחר מגוון כמידת האפשר (קלאסי, מודרני, מקור, תנועה הפעם גם אקזוטיקה אסיאתית), אך בעיקר הוא חושב על "ניצול", העסקת והפריית להקת השחקנים שלו.

כבשנים הקודמות של המנהל האמנותי מיקי גורביץ`, שנמצא עתה בפתח העונה השביעית לכהונתו, הדגש של החאן היה וימשיך להיות בטיפוח תיאטרון אקלקטי ואיכותי שבו השחקנים הם העיקר - כוהנים בפולחן הבמה, כמי שנאבקים בגופם "נגד המגיפה המוסרית והתרבותית", שפוקדת לדעת גורביץ` (בדברים שכתב לשוחרי התיאטרון בפתח התכנייה) את התיאטרון הישראלי, "ומפילה חללים אין ספור בנפש ובתודעה, ברשות הציבור וברשות היחיד".

אפשר להבין לנפשו של גורביץ`, מהמוהיקנים האחרונים ומהלוחמים האמיצים הבודדים נגד זילות התיאטרון ובעד אמנות תרבותית (ואולי להיפך: תרבות אמנותית), גם אם קשה להסכים לקיצוניות שבה הוא נוקט. דבר אחד בטוח, החאן ימשיך להיות נווה מדבר של תיאטרון, עם דגש על טיפוח והכשרת שחקנים, גרעין ותיק כצעירים ומתחילים, בוגרי בתי ספר למשחק, המידפקים דרך קבע על שעריו; הפגשתם עם סוגות שונות של מחזות ואסכולות, כדי לעשותם שחקנים מלומדים, מנוסים, משוכללים, נאמנים ואיכותיים יותר; מתוך הכרה ותקווה שרק כך, בדבקות ובנאמנות ליושרה אמנותית, ניתן להנחיל תרבות לציבור, להפוך את התיאטרון לזירת קסם, לא למפגש עם המציאות והריאליטי של היום יום.