מחול - מושונוב הצעיר ובני ביתו

מיכאל מושונוב מרשים בתפקיד המוביל סרטו החדש של רשף לוי. שיחה על המשפחה של "איים אבודים", על המשפחה הפרטית ועל העשייה המוזיקלית

במאי אנרגטי בטירוף

"דבר איתי כשאתה מחפש איזה מישהו לדבר איתו", מסיים איתי מיכאל מושונוב את השיחה, ואני רושם לעצמי שזו אחת הסיומות המקסימות של ריאיון שערכתי עם אמן. מושונוב מתקשה להסתיר את התרגשותו מכך שהסרט בכיכובו "איים אבודים" הפך לפרויקט בעל פרופיל תקשורתי גבוה, בכל הקשור להתעניינות ולרעש מסביב, כולל נתוני הצפייה של סוף השבוע הראשון, שמעידים על התעניינות רבה של הקהל. "זה נורא מרגש", הוא מודה. "זו פעם ראשונה שאני משתתף בפרויקט קולנועי שזוכה בחשיפה כזו גבוהה, דבר שלא זכיתי בו בכל העשייה הקולנועית שלי. רק דברים שאולי עשיתי בטלוויזיה, אבל טלוויזיה כולם רואים. אז נחמד לקבל תגובות כאלה".

מושונוב, 22, מגלם בסרט האוטוביוגרפי בחלקו של הבמאי רשף לוי, עד עתה תסריטאי ("אהבה קולומביאנית", "הבורר") את הדמות המרכזית של ארז, בן דמותו של היוצר, פחות או יותר. נער בן עשרה, רגע לפני הגיוס, הגדל במשפחה כפר-סבאית מלוכדת ובה חמישה ילדים בשנות ה-80 וזוג הורים חזקים ותומכים (שמיל בן ארי ואורלי זילברשץ). במרכז הסרט בעיקר הקונפליקטים והמלודרמות שנוצרים בין ארז ובין אחיו התאום עופר (אושרי כהן), חיזוריהם אחרי אותה נערה, נטע (יובל שרף), משובות הנעורים המשותפות שלהם ואירועים משפחתיים נוספים.

היית לחוץ מכך שהיית בעצם אמור לבטא את רשף, שהכניס לתסריט גם חוויות חיים טרגיות?

"מה שמדהים לגבי רשף זה שכמו בסרט, שאתה רואה איך המשפחה הזו מתמודדת עם קשיים וטראומות בחיים באופן הומוריסטי, אז כך בדיוק הייתה העבודה איתו. הוא היה גלוי, סיפר לנו הכול ושיתף אותנו בכל מיני דברים משפחתיים שבדרך כלל אתה לא מצפה שבמאי, או אדם שאתה עובד איתו, ישתף אותך. הוא התייחס לזה בצורה הומוריסטית ונחמדה, והיה כל כך לא מפחיד להגיע איתו לאזורים האלה. אפילו הקטעים שהוא עבר במהלך העבודה, מה שנקרא במשחק `זיכרון חושים`, פתאום החזירו אותו אחורה.

"היו רגעים שכאילו בלי שנראה הוא פרץ בבכי, דווקא לא בסצינות מרגשות. למשל בקטע שאנחנו שרים ביחד בסלון. הבנו שהוא חוזר לשם. זה עזר בחוויה המשחקית, שיש לך את האדם שבאמת עבר את החוויה. אני חושב שהדמות של ארז היא מאוד רשף, אבל גם בחוויות של עופר יש אירועים שרשף עבר, כמו סצינת הסקס. כלומר, הוא חילק בכתיבה מחוויותיו לשני האחים. רשף אמנם עבד המון בתעשייה וזו הפעם הראשונה שהוא לוקח את עמדת הבמאי. הוא בא נורא מוכן, מרוגש, להוט ונלהב לעשות את זה, ובאמת יכולנו לראות שהוא מגשים את החלום שלו. הוא אדם אנרגטי בטירוף והייתה חוויה גדולה לעבוד איתו".

"בשנייה זה נהייה משפחה"

אמנם מדובר בסרט עם אנסמבל שחקנים גדול, אבל עיקר העומס נופל על כתפיך ועל כתפי אושרי, כשני האחים התאומים. איך הגעת לדינמיקה האחוקית הזו איתו, שמשתקפת מהמסך?

"האמת היא שבאופן די מפתיע הכרתי את אושרי בדי הרבה אודישנים. נפגשנו בדרך לכל מיני תפקידים ותמיד אמרו לנו שאנחנו יכולים להיות חברים טובים. יש לנו הרבה נושאים משותפים, כמו מוזיקה, ששנינו עושים, אבל איכשהו קצת התפספסנו. כעת הייתה לי חוויה גדולה בהיכרות איתו, בעיניי הוא שחקן מאתגר, בעל כריזמה ונוכחות. אין כמעט שחקנים כאלה בארץ. היה כיף לעשות את זה איתו, למדנו אחד את השני, למרות שאנחנו לא שתי טיפות מים. מה שיפה בליהוק שלנו זו העובדה שהתאמנו לפרופיל די שכיח, התברר לי, של תאומים לא זהים. גם בתמונות של בני המשפחה של רשף, ראינו שכל אח נראה אחרת. בלי הרבה תכנון למדנו אחד את השני וכשישבנו זה ליד זה הפכנו `אחים`. כשהגיעו שני האחים הקטנים, נוצר קליק שגרם לנו להיות משפחה לגמרי.

זה גם המון בזכות רשף, שהוא אדם מאוד משפחתי ויש לו שישה ילדים. בשנייה זה נהיה משפחה. פתאום שמיל ואורלי התחילו לדבר אלינו כאל ילדים שלהם וזה פשוט קרה. בכלל, היה גם קליק נהדר עם עופר שכטר, שעושה תפקיד מצוין. בין שלושתנו היה חיבור מצוין, כשלכל אחד היה את המקום שלו. אני מרגיש שזה משהו שיהיה קשה לשחזר, את החיבור והאווירה הקוסמית בתוך החבורה, כולל עם יובל. ידעתי שהדמות שאני עושה דרמטית, אבל האווירה של הסרט והצחוקים עזרו לי לעבוד על הניגוד הזה".

מה זה זיפ?

מן הסתם יקשה עליך לזכור את שנות ה-80 כנער. איך בכל זאת נכנסת לאווירת התקופה?

"זה משהו שמודעים לו גם אם לא חווים אותו. אני יכול לומר שבעת ההפקה הרבה פעמים עברה לי בראש העבודה של אבי (מוני), כששנות ה-80 היו שיא ההצלחה של `זהו זה`. כעת קל מאוד להתעדכן לגבי העבר גם מהאינטרנט. מצאתי ביו-טיוב קטעים מדהימים של איך היה לחיות בשנות ה-80 בארץ. אני אדם ששומע בעיקר מוזיקה מהעבר ובכלל מתעניין בדברים שייכים לעבר. טיפוס נוסטלגי. אני מעדיף סרטים ישנים על פני חדשים, כמו `אני והחבר`ה`, `אמריקן גראפיטי`. אני משוגע גם על `אסקימו לימון`, אז באתי מוכן. היה לי גם רעיון שישימו פרסומות מהאייטיז לפני הסרט. מעצבי הסרט ואנשי הארט עשו עבודת שחזור תקופה נהדרת, שלרגעים ממש הרגשתי שם. היו דברים שבכלל לא הייתי מודע להם, כמו קופסת `זיפ` שהייתה על הסט. אמרתי, מה הדבר המוזר הזה, ואז סיפרו לי שהיה דבר כזה פעם. הייתה אז איזו מין תמימות, לא כזאת נוסח שנות ה-60, אבל משהו שהייתה בו חדשנות וגם משהו מאוד נוסטלגי".

יש איזה דמיון בין הנעורים שמתוארים בסרט לבין אלה שלך? חיזורים אחרי בנות, משובות נעורים, נסיעה לתל ברוך להסתלבט על קוקסינלים

"לא הייתה נסיעה לתל ברוך, אבל אני זוכר שהשנים הכי כיפיות שלי היו בכיתה ט`. למדתי בבית ספר גורדון. אני זוכר משם את התקופה של החבר`ה, שעושים דברים ביחד. זה משהו כמעט אוניברסלי. גם כשאתה רואה סרטים חדשים של חבר`ה, כמו `אמריקן פאי`, זה תמיד מחזיר אותך לחבר`ה שלך. ובחבר`ה היו דמויות כמו `סבתא`, שעושה עופר שכטר, ודמויות כמו ארז. ואתה רואה בחבר`ה דמויות אנשים שהופכים לחלק מההתבגרות שלך, בתור אדם. אני חושב שזה רחב, ובגלל זה הסרט יכול לגעת בהרבה אנשים. היה לי גם נורא חשוב שהחבר`ה שלי יראו את הסרט, אבל היה קשה לי להשיג עבורם הרבה הזמנות. בני המשפחה שלי לקחו לי את הכול. אני עדיין בשאיפה לראות את הסרט עם כל החברים שלי, אני אולי אנסה לארגן איזו הקרנה".

"אנשים בוחרים לעשות סרטים יותר לעולם ופחות לארץ"

למרות גילו הצעיר, מושונוב ג`וניור הוא אמן רב פנים. יצא לו כבר להופיע בטלוויזיה כמנחה "אקזיט", לצד עופר שכטר ושירי מימון, הוא שיחק בסרטים ובדרמות טלוויזיה, שהידועה שבהן היא "פרשת השבוע". הוא הופיע בסרטים "איציק" "אקזיט NO" ו"תהילים", ובתיאטרון שיחק ב"יומן חוף ברייטון" ו"צבעים בחול". כמו כן הוציא לא מזמן אלבום היפ-הופ עם חברו מיכאל כהן, "כהן@מושון". "בסך הכול אני מאוד מכוון לזה שאני רוצה להיות בעיקר שחקן", הוא אומר. "זה המקום שבו אני מרגיש הכי בבית. המוזיקה זה משהו שהתחיל כתחביב כיפי, וזה גם נותן לי איזון. שחקן לפעמים מוצא את עצמו בלי עבודה, כלומר זה לא משהו קבוע, אז יש את המוזיקה בתור מפלט".

מוזיקה זה משהו שתרצה להמשיך לעשות גם בהמשך?

"ארצה להמשיך כול הזמן, כי זה משהו שמצליח לאזן אותי. זה כמו ההום-בייס או המאדר-בורד שאתה תמיד חוזר אליו. זה המקום שלי לבטא את עצמי, כי ברוב המקרים אני עושה דמויות במחזה שמישהו אחר כתב, או שאני צריך לשחק את ההתבגרות של רשף, תפקידים שבהם אני כמובן עושה את עצמי, אבל תמיד כיף לכתוב וליצור. מה שהיה כיף ב`כהן@מושון` שזה משהו שקרה לאורך שש שנים, סוג של התבגרות. אנחנו עושים את זה בשביל הכיף ולכן מאוד נהנים".

עבדת בסרט "תהילים", של רפאל נדג`ארי, שבו לשיטתו אתה ושאר השחקנים עבדתם על אימפרוביזציות, כלומר היו סיטואציות אבל את הדיאלוגים הייתם צריכים לפתח בעצמכם

"זה היה קולנוע ניסיוני מעניין. כל התנסות עומדת בפני עצמה ועם כל במאי שאתה עובד אתה עובר חוויה אחרת. העשייה ב`תהילים` הייתה לא פשוטה, כי באמת היינו באיזה חוסר ידיעה. גם להמציא את הטקסט וגם לשמור על הדמות זה לא קל. זה קולנוע חדשני, ולכן לדעתי הוא הגיע למסגרת הרשמית בפסטיבל קאן, שם מחפשים דברים ייחודיים. לדוגמה, `ואלס עם באשיר`, סרט מצוין, משהו אחר שגם מחדש. ההתנסות עם נדג`ארי הייתה לא רגילה, חוויה שהייתה קשה אבל לקחה אותי לכיוונים אחרים".

בניגוד ל"תהילים", "איים אבודים" הוא סרט עם הרבה יותר באאז, יותר מיינסטרימי

"אין לי בעיה עם זה. אני חושב שזה סרט יותר ישראלי, משהו שהיה חסר פה בזמן האחרון. יצירה שממחישה מה זה לגדול ולחיות פה. אני חושב שיש איזו בעיה לקולנוע שלנו, שבגלל ההצלחה העולמית שלו הרבה אנשים בחרו לעשות סרטים יותר לעולם ופחות לארץ. אני חושב שהחוכמה הגדולה היא לעשות סרט ישראלי, שיצליח בחו"ל".

הלחם, החמאה והמסטיק

שאלה קלישאית: טלוויזיה, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע. נסה לדרג מבחינת סדרי עדיפויות שלך

"אני חושב שזה קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה. והמוזיקה לא שייכת למשוואה הזו, אלא מקבילה לכל הדברים האלה. יש משהו בעשייה הקולנועית, שזה היה החלום שלי, קצת כמו ארז, הדמות בסרט. תמיד חלמתי לשחק בסרטים, ההתאהבות שלי במשחק הייתה דרך צפייה בקולנוע, וזו הייתה השאיפה הכללית. ותיאטרון זה דבר שבתור שחקן הוא הכי עוצמתי והכי חי. אתה עובר שם חוויות לילה לילה, מה שחשוב. זה הלחם והחמאה, מה שנקרא. פייט יומיומי. זה חשוב, מאתגר וממלא אותך. והקולנוע זו מין הרפתקה, כל פעם אחרת, מנקודת זמן אחת לנקודה אחרת. שני ההורים שלי היו בתיאטרון, אמא שלי (סנדרה שדה) יותר, וראיתי עליה את המאבקים של עולם התיאטרון, שהוא לא פשוט".

אם הזכרת את הוריך, סיפרת בריאיונות שהם מעולם לא כיוונו אותך לתחום (אגב אחותו של מושונוב, אלמה היא זמרת אופרה – נ. מ.)

"ייאמר לזכותם שהם לא אמרו לי אל תעשה או כן תעשה. זה שגם אני מתעסק במקצוע שלהם, יצר איזה דיאלוג נוסף במשפחה. זה קורה בהרבה משפחות, שהילדים מתגלגלים בסופו של דבר למקצועות של ההורים. בכל מקרה, זה היה בית מעניין לגדול בו והם המורים העיקריים שהיו לי. איכשהו הצלחתי לראות בזה מקצוע ולא איזשהו חלום או רצון להתפרסם".

ההתנסות בטלוויזיה תרמה לך במשהו?

"תלוי מה אתה עושה בטלוויזיה. זה מן ממתק. קוראים לזה המסטיק של העשייה. אבל יש דברים מדהימים בטלוויזיה. שתי העונות של `פרשת השבוע` היו מבחינתי כמו לעשות קולנוע. עולם הטלוויזיה בעיני הוא הדבר שהכי מוביל את התרבות של הקהל, כמובן תלוי בפורמט ובעשייה. הנחייה למשל זה משהו נחמד שאני אוהב לעשות, אבל הוא פחות ממלא אותי מאשר משחק".

מה אתה יכול לספר באשר לפרויקטים שבהם נראה אותך בעתיד?

"סיימתי לצלם סרט מעניין, `בנא`, של במאי צעיר בשם ניב קליינר. היה כיף לעבוד עם יוצר שזהו סרטו הראשון. אני משחק לצד וילוז`ני, שמגלם פסיכיאטר שמבצע מעצרים של אנשים במצבים נפשיים קיצוניים. ואני הבן שלו, החולה נפש, כך שבאמת היה לי שם מסע מרתק, וגם העבודה עם הבמאי והצלם, הקרובים לגילי, שלשניהם זו עבודה ראשונה, הייתה מאוד אחרת. כל סצינה הייתה בוואן-שוט, פחות או יותר, והייתה אווירה חדשנית. אנחנו גם מסיימים את הסרט `לבנון`, שהוא בהחלט אחד הדברים היותר מעניינים שעשיתי בחיים, והבמאי שמוליק מעוז הוא יוצר מדהים. כל הסרט מתרחש בתוך טנק".

תרצה פעם גם לעשות סרטים?

"קודם כול רציתי ללמוד קולנוע ב`תלמה ילין`, אבל לא קיבלו אותי. ובכל זאת אני רוצה, או מתיימר, לעשות סרטים. זה בטח יקרה לי איזה יום. שמעתי עכשיו שאיבגי עושה סרט, שהוא עבד על התסריט שלו עשר שנים. אז אני מניח שגם זמני יגיע".