הסבלנות השתלמה

האיחור בתחילת קונצרט סיום העונה של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון נמשך הרבה מעבר למה שזוכרים ותיקי קונצרטים ומופעים במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.  הקהל המתין בסבלנות דרוכה, המתנה שהעלתה חיוך על פניהם של המאחרים להגיע במועד (ואני, בטעות, ביניהם), תהה מה מעכב את התזמורת מלתפוס את מקומה על הבמה. מה גם שזמרי שלוש מקהלות – מקהלת הרדיו הפולני מקרקוב, מקהלת "עדי" הצעירה והמקהלה הקאמרית שליל האקדמיה למחול ולמוזיקה - כבר יושבים שורות שורות על כסאותיהם.
 
כעשרים דקות אחרי המועד תפסו נגני התזמורת מקומותיהם, הקונצרטמייסטר התייצב מול התזמורת ונגנית האבוב השמיע את צליל הלה המיוחל שעל פיו כוונו הנגנים את כליהם ליצירת מנעד צלילי משותף. ואז, אחרי התזכורת לשתק את הסלולריים והביפרים, והזמנה לרכוש כרטיסים לסדרת הקונצרטים הבאה, עלה אל הבמה בצעד נמרץ המנצח, דן אטינגר, קד לקהל, סימן למקהלות להתייצב על רגליהם, ונתן את האות לנגני כלי המתכת. היצירה הפותחת של הקונצרט, “גלוריה" של פרנסיס פולנק, יצאה לדרך, באיחור של חצי שעה ובעוצמה רעננה.
  
התזמורת הגדולה ושלוש המקהלות עם הסולנית, זמרת הסופרן דנה גלזר נענו בדייקנות לאטינגר, והגישו ביצוע מרשים של היצירה המיוחדת הזאת, שזכתה לפופולריות רבה, למרות התנגדות הכנסייה הקתולית לאחר השמעת הבכורה העולמית שלה בבוסטון ב-1961. פולנק הצרפתי היה דתי מאוד ובפרקיה הקצרים של יצירה הזאת ביטא, קטע אחר קטע,  את אמונתו. מרגשים במיוחד היו קטעי הסולו של דנה גלזר, וככל שהיצירה התקדמה לא היה אפשר להישאר אדיש לעוצמה הרגשית שלה.
 
הקהל התלהב, ובעוד התשואות נמשכות נשמע קולו המוכר של הכרוז שהסביר סוף סוף את פשר האיחור הנדיר: המנצח דן אטינגר חלה ולמרות חולשתו הפיזית החליט לקיים את הקונצרט, ובמלואו. לפיכך, הסביר הכרוז, וכדי לתת למאסטרו זמן נוסף לנוח, ההפסקה תתארך. למותר לציין כי הטמפרטורה באולם עלתה בכמה מעלות. ושוב החלה הציפייה לקראת המנה העיקרית, הסימפוניה התשיעית של בטהובן.
 
וזו הפכה לחגיגה מוזיקלית מלהיבה מתחילתה ועד סופה. אטינגר שלט בתזמורת בלי לוותר על ניואנסים, על גוונים ועל דיוק. כלי המיתר היו חמים, נגני כלי הנשיפה מעץ – ובראשם נגנית האבוב הראשית – הוסיפו מרקמים זוהרים, וכלי המתכת, הטימפני והתופים בהקו כזיקוקי די נור בשלושת הפרקים הראשונים. המתח באולם גבר בדקה שקדמה לפרק הרביעי, עם האודה הגדולה של שילר.
 
ואטינגר, כבר בשארית כוחותיו, שב ונעור והזניק את התזמורת לשיאים חדשים, ואחר כך באודה הגדולה של שילר "כל בני האנוש אחים" את ארבעת הסולנים – הסופרן מריה קבלסקי,  המצו-סופרן סווטלנה סנדלר, הטנור יוסף ארידן –שלושתם זמרי האופרה הישראלית – והבס האמריקאי פיטר סטראמר, ואת התזמורת האורחת מפולין והתזמורת הקאמרית.
 
ואם תשאלו אם זה היה מרגש – התשובה על כך ברורה. מוזיקה נפלאה, ביצוע מעולה, ומנצח שנותן את כל אמנותו כהצדעה למלחינים, למבצעים ולקהל. ועל כך – תודה.