חזות הג`נטלמן ממהרת להתפייד

קצת אחרי שה"ניו יורק דולז", הלהקה האהובה על מוריסי, סיימה את החימום שלה (לפניה הופיע אסף אבידן המוכשר עם להקתו המוג`וס), ואחרי הקרנה הזויה של קטעי סרטים אקלקטיים על המסך שברקע (סרטי שחור-לבן מעידן הטוויסט, בריז`יט בארדו שרה בצרפתית, הופעה של ה"ניו יורק דולז" בגרמניה ועוד) מגיח כוכב הערב לבמה. לראשונה בישראל. הוא לבוש חליפה אוקספורדית בהירה, ונראה כמו ג`נטלמן בריטי לכל דבר. מתחתיה חולצה מעומלנת בצבע תכלת, שלא מצליחה להסתיר את עודפי השומן שהאיש צבר בשנים האחרונות. גם פניו רחבות יותר מהמוכר, הלסת המרובעת התעבתה.

סטיבן פטריק מוריסי לא כל כך דומה פיזית למה שזכרנו בתור הסולן החיוור והכחוש של ה"סמית`ס" האגדיים.  
אבל ברגע שהוא מתחיל לשיר, העוצמה של הקול העמוק המוכר שלו והכריזמה הענקית של פרפורמר טבעי, ממלאים את האולם בגני התערוכה בתל-אביב. וגם חזות הג`נטלמן הבריטי ממהרת להתפייד. אחרי השיר הראשון מוריסי נפטר מהחליפה הלוחצת, ואחרי השני מסיר גם את החולצה ונשאר בחצי גוף עירום לכמה שניות, למצהלות הקהל. אחר כך הוא עוטה על עצמו חולצה שחורה, שהולמת יותר את אופי החומרים המורכבים והמתוחכמים שלו.
 
הנוכחות הכבדה שלו כובשת, הקול הרך והמלטף לפעמים, עומד בקונטרסט נהדר לסאונד הגיטרות-בס-תופים המנצ`סטרי הקשיח, והשילוב נותן תחושה של בריט-פופ פוגש רוק. בהתאם לסיבוב ההופעות שאיתו הוא מסתובב כעת בעולם, The Greatest Hits Tour, מוריסי מבצע בזה אחר זה מבחר עשיר של שירים, אם כי הדגש הוא לאו דווקא על החומרים של "הסמיתס", מהם הוא מביא דוגמיות מעטות יחסית במהלך הערב, כמו Ask Me,  ,Please Please Please ועוד. אבל הדגש הוא בעיקר על יצירות מאלבומי הסולו שלו משנות ה-2000.   
 
בין השירים  הוא מתקשר קצת עם הקהל (מתי כבר ילמדו האמנים שמגיעים לכאן לוותר על ה"מה נשמע" ו"תודה רבה" בעברית רצוצה, ועל הטקסט השבלוני באנגלית "זו פריבילגיה עבורי להופיע בתל-אביב". טוב, אתם מתחנפים לקהל, רוצים שיהיה מבסוט. הבנו! מספיק!). אבל כשאף אחד לא מבין את הקוד שהוא מצפה מהקהל לשאוג לפני ביצוע Stop Me, הוא קצת יורד עלינו: "באנגליה מבינים את זה, בנורבגיה מבינים את זה, בטורקיה מבינים את זה. בישראל לא?". מאידך, הוא נרגע ומפגין שביעות רצון כשמעריצה נוטלת ממנו את המקרופון וצורחת באנגלית: "תודה שבאת, אנחנו אוהבים אותך".

במהלך הערב מוריסי מתייחס גם לביטול התמוה של הופעתה של סוזי סו מהבאנשיז, שהייתה אמורה להיות לצידו על הבמה ("היא חברה טובה והייתה צריכה להיות פה עכשיו. אני לא יודע למה היא לא פה. גם היא לא יודעת"), וממשיך להוריד חולצות מיוזעות, לזרוק לקהל וללבוש חדשות. לאחר שהוא יורד לכמה רגעים אל מאחורי הקלעים ושב עם חולצת "פלייבוי", הוא פולט ביובש: "סורי, הייתה לי שיחת טלפון" (הומור בריטי?!).
 
יש בהופעה כאמור לא מעט שירים חדשים, כמו Irish Blood English Heart, שבהם הקהל לא ממש מעורב, אבל בלהיטים נוסח Everyday Is Like Sunday ו-How Soon Is Now אפשר לשמוע שירה בציבור והאמן יכול להרפות קצת וליהנות מהפידבק של המעריצים. בחלק האחרון של המופע, שארך כמעט לשעתיים, מוריסי מבצע גם כמה שירים מאלבומו הבא, Years Of Refusal, שייצא בספטמבר הקרוב. לטעמי, זה היה החלק המרתק במופע. השירים החדשים שלו מורכבים, אוונגארדיים ומחוספסים יותר מהרגיל, וכשמקשיבים להם, בין היתר לMama Lays Softly On The Riverbed,מבינים שיש למה לחכות.     
 
לקראת סיום מוריסי נשכב על הבמה בפוזות שונות, עושה הצגות (הקהל אוהב את זה) ומעלה מהאולם שלט עליו נכתב בטוש: You Are The Light That Never Goes Out, פראפרזה ללהיט של ה"סמיתס" There Is A light That Never Goes Out. לכולם כבר ברור שזה הולך להיות האקורד המסיים. שוב שירה בציבור של הקהל הנלהב והערב המרגש והיסטורי מגיע לסופו. אין ספק שזו הייתה אחת ההופעות היותר מרשימות של הקיץ, בין היתר משום שמדובר באמן שאמנם כבר לא נמצא בשיא הקריירה שלו, אבל עדיין מדובר ביוצר חי, בועט ונושם, שלא נשען על תהילת העבר.