כלייזמרים מנייר כסף
 
דמויות נייר נעות בתזזיתיות, חלקי גפרורים יוצרים דמויות בתנועה, כלייזמרים עשויים נייר כסף מנגנים הבה נגילה, בובות של דמויות תנ"כיות נעות, סרטי הדרכה ופרסומות עם גרפיקה מצוירת בסיסית, כמעט חובבנית. כך נראו סרטי האנימציה הראשונים שנוצרו כאן בשנות ה-50, על ידי חלוצים משוגעים לדבר כיורם גרוס, יצחק יורש ויוסף באו, שחלקי סרטיהם שהשתמרו יוקרנו בתוכנית "אנימציה כחול לבן (ועוד צבעים)", במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, שייפתח בסינמטק תל-אביב מחר (13 באוגוסט). התכנית מתארת את התפתחות האנימציה בארץ, מהעבודות הנאיביות של דור הראשונים ועד יצירות האנימציה הממוחשבת המתקדמות של היום.
 
"הייתה בעיה לאתר דברים שנעשו בראשית ימי המדינה, והאמת היא שלא נעשו הרבה דברים", אומר דודו שליטא, אוצר האנימציה בפסטיבל ואחד הפעילים הבולטים בהתפתחות התעשייה המקומית, מאז שנות ה-70. "הראשון שעשה כאן דברים בתחום היה יורם גרוס ב-1950. מעניין שכל האנימטורים הראשונים לא היו ממש אנשי אנימציה, אלא הגיעו לזה דרך אמנויות אחרות. יורם גרוס היה מוזיקאי, יוסף באו היה גרפיקאי, יצחק יורש היה מעצב גרפיקה ואילו ברק שקין, ממוצא צרפתי, היה יותר מעורב בסרטים דוקומנטריים. כל אחד מהם הגיע לעניין של האנימציה מכיוון שונה, ואז כמעט לא היה ציוד מקצועי, ולכן זה נראה ככה. באותה תקופה היה קושי גדול לראות דברים, והיה קושי בעניין שמישהו יזמין את זה, אז בעיקר היו עושים בעיקר כותרות לסרטים באנימציה, או משתמשים באנימציה כדי להמחיש דברים עבור הצבא".
 
למרות הנאיביות של עבודותיו, במבט של היום, נראה שגרוס היה יוצר מיוחד ובעל מעוף
 
"המיוחד אצל יורם גרוס היה שהוא בא מרקע אמנותי. הוא הגיע מפולין, שם למד קולנוע, מוזיקה ואמנות, והוא הראשון שניסה לעשות כאן דברים אמנותיים. בסופו של דבר, זה מה ששבר אותו. הוא הלך להרפתקה הגדולה ביותר, לעשות סרט באורך מלא עם בובות, `יוסף בעל החלומות`, בהשקעה ענקית בזמנים ההם, כמעט ללא תמיכה. רק הוא, אשתו אלינה, וכמה עוזרים צעירים. בכורת הסרט הייתה       ב-61`. גרוס היה צריך להמציא את הגלגל מחדש, כי לא בא מרקע כזה ולא עבד קודם באולפנים אחרים. הוא גם לא היה צייר, אבל הייתה לו תחושה של איך לספר סיפור, ראייה אסתטית ואמנותית. רוב התכנים שנעשו אז היו קשורים במה שנעשה במדינה. אם זה `הבה נגילה`, סרט של בובות מניירות כסף שרוקדות ריקוד חסידי, או דברים אחרים. מכיוון שהוא היה פליט שואה, הוא עשה סרט עם נרות שמסמלים את העם שנשרף בשואה, ועשה קווים על הנרות, המזכירים את הבגדים בהם התהלכו במחנות הריכוז". 
  
דור המדבר
 
האנימטורים הראשונים כאן היו צריכים להיות גם אנשים טכניים
 
"אמת. ציוד האנימציה יוצא דופן, מצלם פריים בודד. בעולם השתמשו כבר במצלמות מיוחדות שהעבירו פריים בודד, וזה היה צריך להיות מדויק, אחרת כל פריים היה יוצא עם תאורה קצת אחרת, הסרט מהבהב והתמונה רועדת. לחבר`ה האלה, שבדרך כלל הרכיבו את הציוד שלהם לבד, היה רקע טכני כלשהו.
 
"יוסף באו, למשל, שהיה פליט שואה מרשימת שינדלר, הוא בכלל סיפור מרתק. הוא היה מעצב גרפי, ואחר כך התברר שהוא היה גם זייפן תעודות של המוסד. הוא זייף את התעודות של אלי כהן בסוריה. באו עסק באנימציה כי הוא אהב את זה, ובתחילת עידן הטלויזיה עוד ראו סרטים שלו, כמו `הכן רכבך לחורף` ו`הסבר פניך לתייר`, סרטים שנראים היום מאוד נאיביים. צריך לראות את האולפן שלו שקיים עד היום והבנות שלו מחזיקות אותו, מאז שהוא נפטר, לפני כמה שנים. הוא בנה את המצלמה מחלקים.
 
"האנשים האלה היו הרבה יותר מאנימטורים, הם הבינו באופטיקה, בנו את המכשור לבדם וחלקם פיתחו את סרטיהם לבדם. זה היה דור שהיה חייב איכשהו לשרוד כאן בתנאי המדבר שהיו ליוצרי האנימציה והקולנוע בשנות ה-50. שנות ה-60 היו כבר קצת יותר קלות, ויצחק יורש נכנס לתמונה. אז הייתה כבר מודעות של מוסדות לתחום, והתקבלו עבודות מעיריות שרצו לעשות קמפיינים לפני בחירות או להכין את העיר לשלג. שירות הסרטים הישראלי, שקם באמצע שנות ה-50, הזמין סרטים על האות העברית, המטבע העברית וכו`, ונכנסו הזמנות שאפשרו קבלת תמורה כספית, למרות שאי אפשר היה לחיות מזה". 
  
 נראה שסרטי הדרכה למטרות צבאיות שונות היו ז`אנר שכיח בשנות ה-60
 
"הצבא בזמנו הזמין כל מיני סרטי אנימציה, כי בדרך זו ניתן היה להמחיש דברים, כמו פעולת מרעומים של פצצות, דברים בעלי סיווג בטחוני אז, שגם קשה כיום להגיע אליהם וספק אם הם בכלל נשמרו. סרטים טכניים שהצבא ביקש. יותר מאוחר כל חייל הקים לו איזו יחידת הסרטה קטנה, שחלקן אפילו רכשו ציוד אנימציה בסיסי לשימוש הצבא. אבל בסרטים הראשונים היה מימד של העזה, שבכלל ניתן היה לנסות דבר כזה, והעובדה שניתן להציג חלק מהם היום היא נס. חלק גדול מהסרטים האלה הושמד או שלא ניתן למצוא אותם. דברים שנעשו בפילם או בווידאו ולא חודשו איבדו את הצבע ונשחקו. היום אנחנו וארגון האנימטורים מנסים לעשות איזה מבצע של שימור של כל הסרטים שנעשו מקום המדינה, וגם מלפני זה, ולדגום אותם בצורה מודרנית, שיישארו לדורות הבאים".
 
גם לערוץ הראשון הייתה תרומה להתפתחות האנימציה בארץ
 
"בטלוויזיה הכללית היה ארכיון ענק בשנות ה-70. הם הקימו מחלקת גרפיקה, בה עבדו אנשים מוכשרים כמו דודו גבע, יוסי אבולעפיה, יוחנן לקיצביץ` ועוד אנשים מוכשרים שהתחילו לעשות אנימציה ולאחר מכן הקימו יחידת אנימציה, שקטעים מעבודותיה אנחנו מראים בתוכנית (קטעים מ`ניקוי ראש`, פתיחים לתוכניות שונות וכו`). לפני כמה שנים עשינו בפסטיבל מחווה לאנימציה של הערוץ הראשון, והלכתי לשם לחפש קטעים וגיליתי שחלק מהקלטות היו ממחזרים, כלומר מקליטים עליהם פעמיים, מטעמי חיסכון. וכך נטחנו חומרים נדירים מהמחזור הראשון, נמחקו ונזרקו. אנחנו מדינה שלא יודעת לשמור על אוצרותיה תרבותיים. הרבה אני מטורים עשו דברים למוסדות כמו קרן קיימת, הסוכנות היהודית וכו`, אבל לך תדע אם זה נשמר באיזשהו ארכיון".
 
בתקופה שנוצרו כאן סרטי האנימציה הראשונים, בעולם הרחב כבר הייתה תעשיית אנימציה מפותחת. היוצרים שלנו לא היו מודעים לה? לא התכתבו איתה?
 
"בארה"ב, משנות ה-20, כלומר כ-30 שנה לפני הקמת מדינת ישראל, כבר הייתה תעשיית אנימציה, וכך גם בחלק ממדינות אירופה, שם הדברים נעשו בתמיכת המדינה. בארה"ב זו הייתה תעשייה עצמאית, בידורית, שהכניסה כסף. וולט דיסני עשה את הסרט הארוך הראשון שלו, `שלגיה ושבעת הגמדים`        ב-1936, והסרט הוקרן בארץ. החבר`ה שלנו בוודאי ראו את כל הסרטים האלה, אבל אי אפשר היה בכלל לחשוב על האמצעים שלהם. שם זו הייתה כבר תעשייה שגלגלה מיליונים, כי היה שוק גדול שם. באולפנים שם עבדו אלפני אנשים, אותם הם הכשירו, והיה להם ציוד מתקדם, ארגון, שיווק ובתי קולנוע. בארץ זה היה לגמרי חלוצי. למעטים שידעו איך עושים את זה לה היה מימון להקים תעשייה כזו. הקהל הישראלי דווקא צרך את סרטי התעשייה האמריקנית, כמו `פופאיי` ו`מיקי מאוס`".
 
אנימציה בקיבוץ
 
לשליטא עצמו חלק בלתי מבוטל בהתפתחות האנימציה בארץ, החל מראשית שנות ה-70, אז הקים אולפן אנימציה בקיבוץ עין גדי. "הייתי הראשון שעשה סרט מצויר באורך חצי שעה, `אורות`, בראשית שנות   ה-80", הוא מספר. "אז לא היו הרבה אנימטורים-ציירים. הייתי צריך לייבא גם שלושה אנשים מקנדה. הסרט נעשה על פי הזמנה מחו"ל, מתנועת `גשר` ניו-יורק, בתקציב של 120 אלף דולר, שהיה אז דמיוני, אם כי במונחים של חו"ל זה היה כסף קטן. תנאי ההפקה בקיבוץ מאוד הקלו עלי. היו לי שם 25 אלף ציורים לצבוע, אז כמו שהיה אז גיוס לקטוף עגבניות, תליתי מודעות שכולם מוזמנים לצבוע ציורים. באו בעיקר הבנות והנערות והיו יושבות וצובעות, אחרי שהדרכנו אותן. כשלא הצלחנו להתגבר על הקצב, הזמנו אוטובוסים עם סטודנטים מ`בצלאל` בירושלים, שעשו השלמת הכנסה. זה סרט שאני מאוד רחוק ממנו היום ולא משתגע ממנו, אני יודע שמראים אותו עד היום בארה"ב במקומות מסוימים. הוא היה אחד הסרטים הבודדים שנעשו על חגים יהודיים, על חנוכה במקרה זה".
 
לדברי שליטא התפתחות בתחום חלה במהלך שנות ה-80, לאחר שבטלוויזיה הלימודית התחילו להפיק את `רחוב סומסום`, תכנית שנפתחה למכרז עבור אנימטורים מבחוץ, מכיוון שלהם לא הייתה מחלקת אנימציה. כך התחילו אנשי מקצוע לקבל עבודות מוזמנות ולהתפרנס מהן, חלקית לפחות. "אבל השינוי הבאמת גדול חל בשנות ה-90", הוא אומר. "אז נכנסו המחשבים, שאט אט החלו ליצור באמצעותם את מרבית השלבים של הסרט, באמצעים ביתיים. זו הייתה מהפכה אדירה. היום עושים בעולם כ-2,500 סרטי אנימציה קצרים כל שנה, והדבר הזה לא היה ניתן אילולא המחשבים. בפסטיבלים, בהם יש תוכניות אנימציה גדולות, מראים רק כ-400 מהם, אם כי היום יש פלטפורמות אחרות להצגת יצירות כאלה, האינטרנט למשל, וזה גם אלמנט ששינה את המפה".
 
בשנות ה-90 הקים שליטא את אולפני "אנימה", שם הוחל בהפקת סרטוני אנימציה בהיקפים גדולים לקהל יעד של ילדים, לתוכניות טלוויזיה ולפרסומות, עם פריצת ערוץ 2. מבית היוצר שלו יצאו התינוק של במבה, "בייגלה אוסם", "מותק" ואחרים. במקביל החל לעבוד גם אולפן "פיצ`י פוי", וגם האנימציה הממוחשבת (אולפני "פיקסל") עשתה את צעדיה הראשונים. "יש לנו בפסטיבל תוכנית בשם `מוכרים אנימציה לאמריקנים`, על משקל מוכרים קרח לאסקימוסים", אומר שליטא. "יש היום כמה אולפנים ישראליים שעושים עבודות לארה"ב, דבר שאף אחד לא האמין שיכול לקרות.
 
"העולם נפתח מאוד לאנימציה ישראלית, שבעשור האחרון עשתה קפיצה אדירה. נוצר שוק ענק, והיום אנימציה זה גם הדמיות לארכיטקטורה, לרפואה לאופנה, לסרטים היסטוריים, לאתרי אינטרנט, הזמנות לחתונות. אינספור שימושים. האמת היא שבעולם האנימציה `השתלטה` על הקולנוע. לא רק סרטים כמו `שר הטבעות` ו`הארי פוטר`, שלא היו קיימים ללא האנימציה, אלא שגם כמעט כל סרט, דרמה ביתית, תמונות של רחוב למשל, נעשות באמצעות המחשב. תפאורות נעשות באמצעות מחשב, מרדפים מצולמים באנימציית מחשב. האנימציה היא כבר לא עזים רוקדות, כמו שהיה בשנות ה-20".
 

פסטיבל האנימציה, הקומיקס והקריקטורה יתקיים בסינמטק תל-אביב בין התאריכים 13-16 באוגוסט 2008. התגנית "צויר בכחול לבן - 60 שנות אנימציה ישראלית" תוקרן ביום חמישי, 14 באוגוסט ב-12:00.