בשלב הליהוק היה לך חשוב שהשחקנים שבחרת לתפקידי בן גוריון ובגין בעיקר, יהיו דומים להם באיזשהו אופן?

"האמת היא שכן. זאת אומרת המדיניות הייתה לא, כלומר שאנחנו רוצים שחקנים טובים שיעשו אותם. אבל, כמי שחי את התקופה הזו כילד, ואחר כך ראה את שני האישים האלה במציאות, היה לי מוזר, למשל, לחזות בסרטים הוליוודיים, כמו `אקסודוס`, בשחקן שעושה את בן גוריון ובכלל דומה לו. אז מצד אחד אמרנו שלא מנחה אותנו הדמיון הפיזי אלא כושר המשחק, אבל כשהיו שני שחקנים טובים ששניהם נראו מתאימים, הלכנו בכיוון של זה שיותר מזכיר פיזית את הדמות אותה גילם. לגבי שאר הדמויות, לא הקפדנו לנסות לעשות אותם אותנטיים ודומים למקור, כי היינו עלולים להסתבך בזה".

במקרה של בן גוריון ובגין, גם בחיתוך הקול שאימצו השחקנים יש דמיון

"הם עבדו על זה. לא רצינו שיהיה חיקוי, אבל כן שאפנו להעביר את הניחוח ונימת הקול של האנשים, שהיא גם פועל יוצא של אישיותם. הדיבור של בן גוריון היה כמו נחצב וחתוך, וזה של בגין יותר נישא, רגשי ובעל פאתוס. אני חושב שעיצבנו את האישים בהגינות, והמראה והקול היו חשובים כי הם יותר מדי מוכרים ליותר מדי אנשים מבין הצופים. וכשזה לא בא על חשבון המשחק - זה בסדר. רצינו שזה יהיה".

איך התמודדת עם מרכיב השחזור התקופתי החשוב בהפקות מסוג זה?

"הניסיון בייצור סרטים תקופתיים סייע לי, למרות שכל פעם שאני עושה סרט כזה אני אומר לעצמי, די, אל תעשה יותר דבר כזה. ברור שסרטים תקופתיים דורשים תקציב הרבה יותר גבוה מאשר אלה בעלי אותם נתונים, המתרחשים בימינו. הסרט שלנו מתרחש בחלקו בחדרים, אולמות וחדרי ישיבות, ובחלקו על ספינה ועל חוף ים. אז החוף והים זה פשוט ולגבי הספינה, הטלנו יהבנו על ספינה שאמרו לנו שהיא נמצאת בעקבה ומאוד דומה ל`אלטלנה`, ושאפשר אולי להביא אותה דרך תעלת סואץ. בסוף זה לא הסתדר, אז נאלצנו לבנות את הספינה הזו בהדמיית מחשב דיגיטלית, כיצירת אנימציית תלת-מימד, בעזרת צילומי שתי ספינות.הדומות למקור.

"גם ב`אגוז` הייתה לנו סצינה של צילומי לילה בעת סערה, ואילולא המחשב לא היינו עומדים בזה. הרי אין פה כמו שהיו בהוליווד בזמנו בריכות ענקיות כאלה, שבאופן מלאכותי מייצרים בהן גלים, וגם לא דגמים מוקטנים. כעת המחשב נכנס יותר ויותר ככלי עזר גם בסרטי לייב-אקשן, מה שמאפשר לשדרג. למשל בסצינה שבה צריכים להראות שמגיעים 60 ניצולים, אבל יש לך רק 15. אז המחשב בא לעזרתך. זה אמנם יקר, אבל עובדה היא שברגע נתון חייבים להשתמש בזה כדי ליצור איזה שקשה לבנות אותו אחרת. זה יוצר כל מיני בעיות אחרות. למשל, אתה מצלם חוף והים פתוח וריק, ויש התייחסות לספינה שלא נמצאת שם, אז השחקן צריך לדמיין אותה, והצלם צריך לדעת שהזווית שלקח תסתדר עם צילום מהזווית ההפוכה, המתבצעת מאיזה מגדל הנמצא בתוך הים. כל הדברים האלה אינם העיקר, בניגוד לדרמה ולעבודת השחקנים, אבל אלה בהחלט דברים אתגריים במהלך ההפקה. אני מתייחס הרבה פעמים לעבודה שלי כמו אל משחק, וזה עוד אלמנט שאפשר לשחק איתו".

בהצגת כל דמות שנכנסת לסרט, קיבלת החלטה אמנותית להשתמש בצילום שחור-לבן שרוט, כמו בסרט ישן

"זו דרמה המבוססת על אירועים אמיתיים, וגם נעשה סרט תיעודי מאוד מוצלח בנושא, על ידי אילנה צור (מנהלת פסטיבל `דוק-אביב`), לפני יותר מעשר שנים, שהביא מצילומי התקופה. נעזרנו בו רבות בתחקיר ובהכנת השחקנים ואנשי הצוות הטכני לסרט. כך מתפתים להחדיר לסרט אלמנטים דוקומנטריים, ובאמת בגרסה שתוקרן בטלוויזיה, שהיא מורחבת יותר, הכנסנו גם `עדויות` של אנשים שחוו את האירועים. הן אינן נאמרות על ידי האנשים עצמם שהיו שם, אלא על ידי שחקנים, וזה נראה כלקוח מסרט אחר, תיעודי. זה גם אלמנט דוקומנטרי שהשתמשנו בו".

לסרט שורבב גם סיפור אהבה, בין לוחם אצ"ל שעל הספינה, ראובן בריל (ירון ברובינסקי), המעלה ארצה את חברתו הצרפתייה הצעירה, מוניק (ג`וליה לוי-בוקן), והשניים מתחתנים על סיפון "אלטלנה" -  אלמנט שמוסיף נופך עסיסי מעט לדרמה הכבדה. "היה משהו דומה לזה, יש על כך עדויות בספרו של שלמה נקדימון", מספר כהן. "הייתה חתונה של אחד הפעילים של בית"ר עם מישהי שאולי לא הייתה צרפתייה, אלא פולנייה. תמיד בסרטים כאלה רוצים שיהיה גם משהו אישי, מעבר לסיפור המסגרת היבש. אז גם זה נעשה בעקבות סיפור אמיתי".

"בן גוריון היה נוקשה וחסר גמישות"

האם מעבר לעניין של לגולל את הסיפור עצמו, חשבת גם על האלמנט של "אלטלנה כמשל"?

"אי אפשר להימנע מכך. אתה מתפתה להכניס כל מיני ביטויים שהשתרשו בפוליטיקה, והשתמשו בהם למשל בפינוי גוש קטיף. אבל אני חושב שעמדנו בפיתוי. קשה שלא לחשוב על הנמשל, אבל שמתי סכר, כי אני לא אוהב להאכיל את הקהל בכפית. אבל כל מי שרואה את הסרט, קורא עיתונים ורואה מה מתרחש מסביב, יודע שהמרחק בין אלטלנה של אז לבין התרחשות דומה שבה יהודים יורים על יהודים, אינה כל כך דמיונית. אני לא רוצה לקרוא לזה מלחמת אחים, ואני לא חושב שנגיע למצב כמו במלחמת האזרחים בספרד, אבל גם במקרה של אלטלנה אפשר לומר שבן גוריון מנע מלחמת אחים בזה שהוא החליט לשים לזה קץ, אפילו באופן ברוטלי. גם בגין אומר בסרט: `לא תהייה פה מלחמת אחים`. הוא היה מודע לסיכון. שיוצא שבגין היה מוכן להסגיר את הנשק ללא תנאי לצבא, אבל הוא התמודד עם אנשים סביבו שהלכו איתו והיו יותר קיצוניים ממנו. הוא העריץ אותם מאחר שלא היה צבר ולא היה לוחם. הייתה לו הערצה ללוחם העברי. ועל רקע השנאה האיומה והרדיפות שאצ"ל עברו, נראה שהחטא שלו היה גילוי חולשה כלפי היותר קיצוניים. זו הפרשנות שהסרט נותן. בגין אישית ראה את המתרחש בעיניים פוליטיות, ידע שהולכים לבחירות וחייבים לשמור על הקוד הדמוקרטי".

 אי אפשר להימנע מהתחושה שמותיר הסרט, שאילו שני המנהיגים היו פחות עיקשים ויותר גמישים, ניתן היה ליישב את המחלוקת ללא שפיכות דמים

"זאת הנקודה המרכזית שאנשים מקבלים מהסרט. יש כאן מצב התחלתי שהוא נפיץ, אבל קצת פחות שנאה ויותר הבנה לבעיות של הצד השני היו פותרות את העניין. במו"מ הדבר הבנאלי אך ההכרחי הוא שצריך להבין מה הצד השני רוצה, אפילו אם לא רוצים לתת לו את זה. לא צריך פשרנות אלא הבנה שהוא צריך להראות לאנשיו משהו, ואז עושים כאילו. אלה דברים שבהמשך מפא"י הצטיינה בהם, חוסר נוקשות וגמישות. אבל בן גוריון היה נוקשה וחסר גמישות מינימלית, למרות שיגאל ידין, גלילי ואפילו אשתו, אומרים לו: תן קצת, לא הרבה. הטרגי בעניין הוא שאיש מהם לא חזה את התוצאות הסופיות".

חיבה לנוסטלגיה

אלי כהן, שאחראי בין היתר לבימוי "שתי אצבעות מצידון", הוא כידוע גם שחקן, ובימים אלה אפשר לראותו על המסך הקטן בסדרה "עד החתונה זה יעבור". הוא מגלם את אביה של טל ליפשיץ, חובב החפצים הישנים, שמלקט אותם מפחי זבל ומשפצם. "אני בהחלט נהנה להיות על סט ולראות שאנשים אחרים תולשים את השיער ומודאגים, וזה לא אני", הוא אומר. "אני מתחבר לטיפוס שאני מגלם, לא במובן של להיות מר נפש כמוהו, אני לא כזה, אבל בחיבה לנוסטלגיה בהחלט כן. זה התחיל מיציאה של מלהקת שהחליטה שאני מתאים לתפקיד הזה, ופתאום אני מקבל כעת המון הצעות בעקבות זה".

איך אתה רואה במאי את הסדרות שנעשות בכמויות לזכיינים המסחריים?

"בסך הכול עושים עבודה טובה, אם כי לא כול הסדרות מצטיינות בעומק רגשי. חלקן שטוחות ולא יסודיות. בסך הכול, מנפח העשייה אני נהנה, כי מתוך זה יוצאים הבודדים הטובים. זה כמו הסיסמה שהייתה פעם: `מספורט לאלפים – לאלופים`. אז מתעשייה גדולה ורחבה יוצאים אנשים מאוד מוכשרים. וזה בא לידי ביטוי גם בקולנוע שלנו. אין ספק שבתחום זה יש בגרות, במשחק ובשפה. זו אחת הבעיות שעמדה לנגד עיני ב`אלטלנה`, איזו החלטה לקבל ביחס לדיבור של האנשים. אתה אמנם לא רוצה שזה ייראה מלאכותי, אבל הייתה שפה מסוימת שבה דיברו לפני 60 שנה, סגנון דיבור אחר. מצד אחד אתה לא רוצה שזה יישמע ארכאי, אבל מאידך אתה לא יכול לתת להם לדבר בשפה הסלנגית של היום, דבר שיכול להרוס את האשליה. זו הייתה אחת הבעיות שהתמודדתי איתן ואני מקווה שזה יצא בסדר".