מחול - דודי לוי נטו

דודי לוי ונגניו מגישים שיח מוזיקלי מרתק וגרסאות ההופעה שלו לשירים מענגות. חבל שהמופע כה קצר

אמירות אמיצות על החיים

נתחיל מהסוף. "מופע הצהריים החשמלי" של דודי לוי היה קצר מדי. עשרה שירים בלבד. הוא גם החל באיחור ניכר, של כמעט שעה וחצי מעבר לשעה הנקובה, והתקיים לפני כארבעים צופים בלבד. חוץ מזה, אין טענות. בעצם יש, כנגד שני עברייני עישון, אבל זו בעיה של המקום, לא של דודי.

מה זה "אין טענות"? באנו, ראינו, שמענו ונהנינו. וגם אם היינו מעטים, היינו קהל איכותי לזמר-יוצר איכותי וייחודי, בהופעה צנומה אמנם, אך מאוד ממוקדת, נקייה ומרגשת. מהסוג שמשאירות אותך עם טעם של עוד.

לוי אולי לא נחשב לאחד מכוכבי הרוק הישראלי, אבל בתריסר שנות פעילותו כמוזיקאי סולן, ביצר את עצמו כאמן מוערך ונחשב. בעיקר בזכות רצינותו ומחויבותו לקו אישי מובחן, שבו המוזיקליות הגבוהה של, כמלחין וכנגן, מייחסת חשיבות רבה למלה הכתובה והמושרת.

וזה, סגנון השירה שלו, הוא המאפיין הבולט, תג הזיהוי של דודי לוי. שירה מיוחדת, עצלה ומבוישת משהו, מושכת את המלים, הוגה אותן בשלמותן, לא קוצצת ולא בולעת עיצורים והברות. מקפידה בכבודן. גם כדי להגיד שלא רק ה"איך" חשוב, אלא גם ה"מה".

וכדאי להקשיב לדודי לוי - הגם שזה בלתי נמנע באופי ההגשה שלו - כי גם הלהיטים שלו הם לא ג`ינגלים פשטניים ולא מלאכת הלחנה בפרוטה. בשירים שלו (גם אם מחציתם נכתבה בידי מאיר גולדברג) יש הרבה מלאכים, הרבה מים, הרבה השגחה ממעל, ובעיקר אמירות אישיות אמיצות על החיים, על מחשבות ותחושות, פחדים וסיוטים, משברים והתמודדויות, אהבות, דיכאונות וקשיים בתקשורת. וזה רחוק מלהיות מלודרמטי כמו שזה מבטיח. לוי קצת נחשף, קצת מתחבא, ותמיד נשמע נכון.

בניגוד לשמו המבטיח של המופע המקוצר, נכללים בו רק שני שירים מ"במקום לרוץ", אלבומו הרביעי מן השנה החולפת. "אש" ו"מים". וגם הם, ממש בפתח המופע, לפני שלוי עובר לגיטרה חשמלית. מעין פולק-רוק נינוח אך טעון, בביצוע מדויק ומוקפד. לא שיר הנושא, לא "אני נכנע" וגם לא "ארץ ניתזים" של מאיר אריאל שאותו הלחין, ובדרך כלל מבצע כשאהובה עוזרי מתארחת במופע שלו. אך לא הפעם.

לעומת זאת מפצה לוי בשירים מוקדמים: ארבעה מרב-המכר "חיים הם חלום" (2005) - "אומץ", "מתעורר", "מושיקו ו"דוד" - שנועלים את הסשן המקוצר, וארבעה מאלבומו הראשון (מ-1997), שמרוכזים במחצית הראשונה - "העולם הבא" (ש"הוא לא סיפור כל כך גדול"), "אם ארצה" ובן זוגו "מלאך" והלהיט הגדול "כל הזמן שבעולם".

מפצה? כי גרסאות ההופעה מענגות. אין לי מלה אחרת. לא הגרסאות המוכרות, אלא הארוכות, עתירות הנגינה וההשראה. לוי מנהל עם נגן הבוזוקי האירי והגיטרות אביב שטיין, נגן הבס שי חמני והמתופף יהודה מונוסונגו, שיח מוזיקלי מרתק. אם זה בקטעי סולו בפתיחה ובמעברי נגינה בתוך השירים, אם זה עיבודים יפהפיים והרמוניות קוליות מושלמות, אם זה גרוב נהדר, איטי ומהורהר. זה הערך המוסף ולטעמי המפתיע של המופע: שעה של מוזיקה נטו, עם נגנים מצוינים וקשובים, שלא מסתירים את הכיף וההנאה שלהם מהביחד. וזה ראוי לתשואות ממושכות, מה שקשה להשיג עם קהל מועט. כמה חבל.

מתאבן לקראת מופע גדול וארוך יותר. כדאי גם כך.

דודי לוי. במקום לרוץ. מופע צהריים חשמלי. סלונה, יפו. 22 באוגוסט 2008