She`s So Heavy
 
ביום השלישי לפסטיבל צפיתי באמנית חשובה ביתר בתחום הג’אז היותר ניסיוני –קרלה בליי,ידועה ביכולת העיבוד והכתיבה ופחות כפסנתרנית. שנים רבות סירבה להופיע ובעלה לשעבר (שעדיין חבר בהרכב שלה) הבסיסט והמלחין סטיבסוולואו התעקש על הופעות טריו משותפות אתה ( במסגרת זו גם ביקרה בישראל לפני מספר שנים). בשישייה שהביאה משתתף הסקסופוניסט המאוד מוכר אנדי שפארדס והחצוצרן מייקל רודריגז. השם "האקורדים האבודים" מטעה מכיוון שאין בהופעה הרגשה שמשהו הלך לאיבוד, להיפך, הכל מסודר,ולפעמים מסודר מדי. הרגיסטר השולט הוא הרגיסטר הנמוך. הפסנתר מנגן בעיקר בצד השמאלי שלו, הבס החשמלי מאוד דומיננטי וגם המתופף נצמד לטום-טומים יותר מאשר למצילות.
 
 זוהי הופעה חמורה במהותה -אין הנחות ואין יותר מדי חיוכים לקהל. להמחיש את הרגשת הכובד. השיר הלא מקורי שנבחר על ידיי בליי הוא השיר שכתב ג`ון לנון על יוקו אונו She`s so Heavy, מתוך Abby Road.  המנגנון השולט בהופעה זו הוא האוסטינטו-סדרת אקורדים החוזרת על עצמו בלופ ומאפשרת לסולנים להתייחס אליה בצורות שונות כל פעם. לקראת סוף ההופעה הפשיר הטון החמור  והופיעו קטעים יותר שמחים גם בסולם המג`ורי. מוזיקאים רבים בחרו בהופעה זו, למרות כובדה כמופע הטוב ביותר (ראה סיכום).
 
משם הלכתי לשישייה ישראלית ממש טובה ששמה הלא אטרקטיבי –" מפרום" –לא מייצג את האנרגיה ושמחת החיים שלה. את המוזיקה  שלה כתב הבסיסט אברי בורוכוב, בנו של ישראל בורוכוב, הבסיסט והיוצר המוערך של "אנסמבל מזרח מערב". אחיו איתמר בורוכוב מנגן בחצוצרה. את ההצגה גונב החלילן איתי כריס במבריק בקטעי הסולו. חברי הלהקה הצטיינו גם בג`מים של היומיים האחרונים. מה הסוד שלהם? קודם כל –ברק בנגינה, התמסרות לקצב, התייחסות נכונה למוזיקה שחורה ומוזיקה לטינית –והעיקר העדר פלצנות וחשיבות עצמית, המתבטאת בפסטיבל בקטעי קישור נמלצים. במקום זה הם הביאו כתיבה טובה ודיאלוגים מפרים בין הסולנים לחטיבת הקצב.
 
ג`אז פולחני
 
טרי ליין קרינגטון וחברותיה להרכב "הכוח הנשי" נפגשו כהרכב  לראשונה ביוזמת הפסטיבל, כפי שאמרה קרינגטון בגלוי לקהל. קרינגטון לא התיימרה ליצור איזושהי הצהרת כוונות חדשה אלא לקיים מפגש בין נגניות מבריקות שהמכנה המשותף המרכזי הוא  לימוד באותו מוסד. את קרינגטון שהופיעה  בארץ פעמיים, הכרתי כמתופפת קשוחה פיוז`וניסטית: היום גיליתי אצלה את פן ההקשבה, בעיקר הקשבה לפסנתרנית והמורה הגדולה ג`רי אלן, שהעבירה בישראל  בעבר סדנות ג’אז מצוינות וניהלה למעשה את ההופעה עם הגב לקהל והפנים ללהקה. הפנינה של ההרכב  היא הבסיסטית-זמרת אספרנצה ספולדינג שהתפרסמה בגלל יכולתה לשיר משהו אחד ולנגן בבס משהו שונה לגמרי. הצלע הרביעית -הסקסופוניסטית Tineke Postma  ניחנה בצליל טוב, אבל ללא רעיונות פורצי דרך. בסך הכול הופעה חביבה ומוזיקלית, אבל לא הרבה מעבר לזה.
 
רביעיית "אפריקנוס" עם עומר סוסה סיימה את היום. בהחלט תגלית מפתיעה של הפסטיבל בכיוון האתני. עומר סוסה לא מסתפק בנגינה לטינית זוהרת בפסנתר ובהקשה: הכיוון שלו הוא פולחני. הוא מנצל את המסורת של הגאנאווה- המוזיקה העתיקה של מערב אפריקה, שקדמה למוזיקה שהביא האסלאם לאותם מקומות. כבר היו בארץ להקות גאנאווה –אבל לא עם הקפדה כזו על הפרטים: מהלבוש הלבן והכובע של כוהני הדת עד המלמולים הסתומים הנעזרים באמצעים דיגיטליים ובסימפולים שונים: סוסה מאוד דרמטי. חברי הלהקה מופיעים אחד אחד משום מקום אל תוך האור. אבל הרחש-לחש הזה מגובה בשליטה קצבית מדהימה ובמשמעת מוזיקלית. אחרי עשר דקות, גם אם אתה קצת ציניקן-בכל זאת זה עובד. התבלין של מוזיקת ראפ נשפך אל תוך הגאנאווה כאילו היה שם תמיד.
 
שורו נטול אגו
 
היום הרביעי עמד בסימן המחווה לגוטפריד. הערב תוכנן בקפידה: מטריו שנוגן עם בניו, ירון ואבירם, דרך קווינטט עם ממלו ואלברט פיאמנטה עד לרגעי השיא של רנדי ברקר וביל אבנס נשמר המתח, עם כמות קהל לא אופיינית ליום הרביעי בו נוהגים מאזינים רבות לעלות צפונה מתוך הנחה שכבר ראו הכל בשלושה ימים.
 
משם הלכתי אל מופע "שוריקו". מוזיקת השורו היא עתיקת יומין. אנחנו בעצם מכירים אותה. המבוגרים זוכרים את "טיקו טיקו"-מעין סמבה עצבנית לאקורדיון שדרשה אצבעות מהירות-ובכן זהו השורו. ריקוד טקסי שאינו רחוק ממוזיקת ה- Ragtime,הרבה סינקופות, עצירות פתאומיות ומהלכים הרמוניים קלאסיים. למזלנו יש בארץ משוגע לשורו, הדואג לנסוע לברזיל ולהתעדכן. קוראים לו רועי בן סירה ויש לו פרטנרית, חלילנית מקסימה בשם סלעית להב. הוא הביא גם חיזוק מברזיל, את גבריאל מרקס המנגן בקאוקיניו ( גיטרה פצפונת מברזיל) וגיטרה בעלת שבעה מיתרים, הנמוך ביניהם משמש כבס. בעיני זה היה מופע לדוגמה מבחינת וויתור על האגו: במקום שרוב הסולנים הישראלים זועקים לתשומת לב ומנסים, כל אחד חזק מקודמו, להשתלט על הבמה מאפשר רועי בן סירה, המנגן בפסנתר ובמלודיקה בצורה וירטואוזית פתחון פה שווה לכולם. זו הייתה הופעה נטולת אגו מקסימה מרקידה ומחנכת. גם כשהופיעו בג`ם יום קודם שמרו על האופי החברי שלהם.
 
במקביל הופיעו ילדי הסדנאות שקיבלו קורס מזורז של שבוע: גם אותם שמעתי בג`ם יום קודם, בשעה מוקדמת לפני שבאו הכוכבים: כמובן שאינם מגובשים דיים וכדומה אבל הרבה הבטחה לעתיד רואים פה, אם ימשיכו באותה רצינות.
 
ג`ם רקטות
 
המופע של קורט אלינג היה עבורי אכזבה. האיש יודע לשיר ולפרש, בוחר קטעים קלאסיים של מינגוס ואלינגטון ומסוגל אולי יותר טוב מכל זמר אחר להקשיב לסולו אינסטרומנטלי ולהמציא לו מילים. בקיצור-  יש עליו! אבל הוא הורס הכול עם המניירות שלו, תנועות גוף מעצבנות ופאתוס הנראה לי מזויף. לא היה רגע אחד, שבו פשוט עמד ושר- המופע שלו הוא הצגה בלתי פוסקת. למזלו היו לו אריות על הבמה: הפסנתרן לורנס הופגוד, בעל אגו לא פחות קטן, אולי הפסנתרן הכי טוב של הפסטיבל, שגם הוא לא יכול סתם לנגן והבסיסט של "אורגון" גלן מור שקפץ לתפקיד אחרי שהבסיסט המקורי לא הצליח להגיע. ופה יש גם סיפור אנושי מרגש. ללא הבסיסט המקורי ערך  קורט אלינג  חזרות עם הבסיסט הצעיר מתי גלעד. כשהתברר שמור הוותיק יוכל להתפנות איבד גלעד את מקומו, אך כפיצוי קיבל חשיפה ענקית בנגינת קטע שכלל את אילינג  ואת גלעד בלבד –זה מול זה וכולנו חגגנו אתם.
 
הפסטיבל הרשמי הסתיים עם שני ההרכבים החמים ביותר.  ממערב-ה"סולבופ" של ביל אבנס ורנדי ברקר, כאשר ריצ`רד בונה קורע את הבס, וממזרח-עומר סוסה שעליו כתבנו קודם.
 
בסיום היה ג`ם טעון במיוחד שכלל רגע שיא בו המתופף של עומר סוסה, מרק גילמור עלה לנגן ובגלל הביגוד שלו קיבל קרדיט כאילו הוא סוסה עצמו. את תפקיד הבס תפס גלן מור שלהפתעתי ניגן בהרבה יותר אנרגיה ודבקות מאשר בשתי ההופעות אותן אייש רק לפני מספר שעות. פתאום ראית כיצד הסולנים (היו בערך שבעה כלי נשיפה על הבמה, החל בממלו הוותיק וכלה בזאטוט מהסדנה – ילד בן 12, צעיר המשתתפים בסדנת רימון) מנגנים אחרת לגמרי. מנוע של רקטה החליף את הנגינה השגרתית של השעות הראשונות של הג`ם.
 
המלצות מנהגי מוניות
 
אין ספק לאיש שדני גוטפריד השאיר אתגר עצום ליורש שלו: ל-40 המופעים נרשמו 85,000 כניסות, ברור שחלק מזה הן כניסות חוזרות של אותם אנשים, אבל  כמות כזו לא נרשמה מעולם (אני עוד זוכר את גאוות הפסטיבל ב-1991 על 40,000 כניסות).

במשך ארבעה  ימים העיר אילת הפכה לניו אורלינס, הרבה לפני שהגעת לנמל. הרכבים צעירים מצוינים ניגנו ג’אז, ולא מוזיקת מסעדות, במלונות הגדולים-רויאל גרדן, אגמים, פרימה מיוזיק (שבו  שמעתי את בילי הולידיי לארוחת הבוקר).

בטיילת הצפונית ובחוף אלמוג החליף הג’אז את הדיסקו, נהגי המוניות סיפקו המלצות על ההרכבים והשוטרים הקישו ברגליהם בקצב. 
  
מבחינת חידושים ותגליות, הצד הפחות  חזק של הפסטיבל בדרך כלל, הנוהג ללכת תמיד על בטוח, הצליחו להפתיע אותנו בלפחות  חמישה הרכבים חדשים לרובנו.
 
האלוף הוא נגן הנבל קסטניידה, שגם אחרי המופע איש לא מבין איך עושים ג’אז בנבל אינדיאני ויש לציין שהוא גם בחור צעיר ומתוק שעלה בלי גינונים לג`ם. ריצ`ארד בונה קנה את כולנו בהופעתו בשני הרכבים ובעלייתו לג`ם בחמש בבוקר לחצי שעה (ללא אגו וללא סולו). עומר סוסה הביא עמו תערובת מאוד לא אופיינית לאילת של פולחן ונגינה ובן ריילי עם " מורשת מונק" היה המופע הנבחר על ידי מרבית מוזיקאים שראיינתי.
 
מהישראלים- חמישיית שוריקו, אבשלום בן שלמה שהראה לכולנו כיצד מנגנים ג’אז חופשי ללא אגרסיביות, שישיית המפרומים  והמלחין שאולי עינב. 

נטייה מסוכנת לעודף אגו

האם היה משהו לא טוב? כן. באופן כללי הנגן הישראלי הצעיר, גם בג`ם וגם על במות הפסטיבל מגלה נטייה מסוכנת לעודף אגו, לקטעי סולו מתמשכים, לתחרותיות בנגינה ולאבדן מקוריות. זהו ארגומנט שאני משתכנע בנכונותו כבר כמה שנים: בקטעי אנסמבל שולט העיבוד המוכן: אחר כך –כל איש לנפשו. הישראלים הצעירים חייבים לקחת דוגמה מההתנהגות נטולת המניירות של הסניורים מחו"ל. לא כל קטע צריך להסתיים בקרשנדו מאיים-לא לוקחים סולו תופים כל עשר דקות, לפעמים  מקצרים את הסולו האישי או מוותרים עליו ומאזינים לחטיבת הקצב, לא לוקחים אותה כמובנת מאליה. היום אני מעדיף את מופעי האורחים לא בגלל היכולת האישית אלא בגלל מוסר העבודה. הנגן הישראלי חייב לקחת מושכות אחורה ולהבין שהוא לא לבד על הבמה. 
 
לאבישי כהן המנהל החדש מחכה עבודה רבה. גוטפריד בנה את התוכנית על מוזיקאים מבוגרים, איתם הוא עובד שנים. כהן מקושר עם סוג אחר של נגינה. האם הוא יצליח למצוא קונצנזוס ומוזיקה לכל טעם? האם הוא רוצה בכך? מהי האג`נדה שלו? את זה נדע רק באוגוסט 2009 .