מחול - אז מה היה בתימניאדה?

האירוע האמנותי המרכזי ב"פסטיבל ים סוף", הלו היא התימניאדה באילת, היה המופע החדש של אתניקס וישי לוי

מפגש אתני שנתי

במשך שנים התעקשה "התימניאדה" לדבוק בשם ילדותה, המשפחתי והשכונתי-משהו. כשבגרה, נכנסה לשנות העשרה שלה וניסתה להשתדרג - בין היתר באמצעות הכרה ממלכתית וקבלת תמיכה תקציבית ממשרד התרבות - אף החליפה את שמה הרשמי, לפסטיבל ים סוף (ובראשי תיבות פי"ס, ששימשו את העמותה שהוקמה במיוחד).

אולם השינוי המבני לא נשא את פירות התמיכה המקווים, ומסיבות מוצדקות. "התימניאדה" אינה פסטיבל רגיל המושתת על אירועים והופעות אמנים. בבסיסה היא התכנסות שנתית של בני העדה התימנית, יוצאיה, וגם ידידיה ומקורביה, בעיר אילת, כשהשלד הכלכלי שלה הוא מכירת חבילות נופש לשלושה ימים ולילות במלונות העיר. רכבת האמנים שמרכיבה את הצד האמנותי של "התימניאדה" היא בונוס לנופשים. אמנם גם קהל מזדמן יכול לרכוש כרטיסים לצפייה במופעים, אבל ערכם האמנותי אינו הדבר העיקרי. העיקר הוא המפגש האתני השנתי, והוא שמצדיק ושנותן מישנה תוקף לשם "תימניאדה".

יתרה מזו, להרכב האמנים (שמתפרסם, אם בכלל, במועד מאוחר יחסית וגם אז נתון לשינויים כמעט עד לרגע האחרון) משמעות והשפעה חלקיות על ההצלחה הכלכלית של ה"פסטיבל". זו נקבעת לפי פרמטרים נוספים, שנגזרים ממצב המשק והתעסוקה, מתעריפי נסיעות וטיסות, מזמינות החדרים במלונות ולא מעט מימי השבוע שבהם מתקיים הפסטיבל. כשהוא מתרחש בסוף שבוע, כמו תימניאדה 2008, ליל שבת מציב אתגרים הלכתיים בפני האמנים והנופשים, שמרביתם שומרי מסורת. וכך "יורד" לילה אחד מלוח המופעים.

כל זה כהקדמה, כדי להבהיר שנוכחות הקהל אולי קריטית להרגשה הטובה, אך אינה "מהותית" להצלחת "התימניאדה". זו נקבעה עוד לפני שהאמן הראשון עלה על הבמה, במספר החדרים והמיטות שנמכרו לשוחרי "התימניאדה".

ישי לוי ומכונת הלהיטים של אתניקס

ובכל זאת, האירוע האמנותי המרכזי ב"תימניאדה 2008", היה הופעת הבכורה של להקת "אתניקס" והזמר ישי לוי, מיקירי העדה ומבכירי זמריה, במופע משותף שנולד בעקבות שירים שכתבו הצמד זאב נחמה ותמיר קליסקי מ"אתניקס" ללוי, ביניהם "אשה נאמנה" ו"נשמה" החדשים וגם "אין כמו אמא" הישן והטוב, שלוי "שאל" והקליט ללא רשות לפני שנים.

ל"אתניקס" זו הזדמנות חוזרת לבדוק אם יוכלו לשחזר את הקסם בשיתוף הפעולה המנצח שלהם עם אייל גולן. התשובה לכך אינה חד-משמעית, מפני בניגוד לעבודה עם גולן (לו כתבו והפיקו שלושה אלבומים מצליחים) הבסיס לעבודה עם לוי הרבה יותר צר. בעיבודים המתאימים, מכונת הלהיטים של "אתניקס" יכולה להישמע מזרחית, ים-תיכונית, תימנית ואתנית ("תותים" או "BMW", למשל), אולם כשהלהקה מנסה לקחת אותם אל מקצבי ריקוד מודגשים, אל הטראנס ואל הקרחנה, היא מאבדת מגע וקשר עם הקהל הספציפי הזה, של ישי לוי.

ללוי שיתוף הפעולה הוא חלק מפעילות השיקום התמידית שלו, כשהוא בא ויוצא מתקופות מאסר ונאבק בהשפעה המזיקה של שימוש בסמים. גם דוגמת הדיאלוג בין אתניקס לאייל גולן היא השראה והשוואה עבורו. אולם יותר משהמופע המשותף הזה עוזר לו, הוא חושף את פגמיו כאמן מבצע וכאמן מופיע.

המופע בנוי מארבעה חלקים: בראשון כולם נמצאים על הבמה ושרים (נחמה ולוי) ביחד, מלווים בהרכב נגנים מוגדל (של שמונה מוזיקאים)" שיר שלהם ("ציפור מדבר"), שיר שכתבו לאייל ("צאי אל החלון"), השיר "המשותף" שלהם ("אין כמו אמא") ושיר של ישי ("תרקדי" עם מעבר ל"רקדי" הקלאסי). בחלק השני, נחמה פורש, משאיר את לוי עם הרכב הנגנים המלא לביצוע להיטי ענק שלו (מ"רעיה" ו"תלתלים שחורים" ועד "ריקוד רומנטי" הנוכחי); בשלישי לוי יורד לנוח עם שלושת נגניו, נחמה מצטרף לארבעת נגני "אתניקס" לביצוע להיטים גדולים שלהם (השניים שנזכרו לעיל, וגם "שיר ישן", "ג`סיקה" ו"דיסקוטק", השיר הכי חדש של "אתניקס"); ברביעי הם שוב מאחדים כוחות לביצוע שירים חדשים ומשותפים.

מעבר לפגמי הזמן והנסיבות, שפגעו באיכות קולו ויכולת הסלסול של ישי לוי (ולטעמי צרבו בו צבעים בוגרים ויפים שלא היו לו קודם), הבעיה העיקרית שלו היא לקויי הפרפומנס שלו. אחרי כל השנים הללו לוי לא מסוגל למקד את מבטו אל הקהל, לא מפלרטט איתו. לעתים רבות מדי הוא אינו קיים עבורו. מפנה לו גב או צד. בכך הוא הופך את השירים לגדולים מן הזמר, מה שנכון אולי להאזנה לתקליט ולשמיעה ברדיו, אך לא נכון לגבי הופעה חיה, שבה הזמר חייב להיות ההצגה, במיוחד אם הוא מודע לשינויים שנתכרסמו ביפי קולו ובשירתו.

ודווקא המופע המשותף הזה יכול להיות שיעור מצוין בעבורו. שילמד מהמקצועיות והמומחיות של אתניקס וזאב נחמה, שאינו הזמר הכי גדול, אבל הוא משדר אמת ואמונה במה שהוא שר, מתכוון לקהל, נותן לו כבוד ומתמסר אליו. ואם זה יצליח, וייצא משיתוף הפעולה הזה עוד שיר-שניים, שלא לדבר על אלבום שלם, הרווח יכול להיות רק של ישי לוי.

אורחי הקבע וממשיכי הדרך

כדי להדגיש את הנאמר בפתיח, יש ל"תימניאדה" אורחים של קבע, עמודי תווך שמספקים לו את ההנמקה האתנית, השורשית והמסורתית. שני הבולטים בהם הם ציון גולן וברכה כהן, אולי הזמרים התימניים, תרתי משמע, הגדולים והנחשבים בדורנו. שניהם, כל אחד בדרכו האמנותית ובמופע שלו, נאמנים לשפה, לניגון ולתרבות של בית אבא, ועיקר תרומתם הוא בשימור השירה בלשון התימנית.

גולן, זמיר שלועג לגיל, עושה זאת במתכונת שירית-להיטית, עם תוספות של שירים חדשים שהוא כותב, וזוכה בצדק להערצה ולהערכה חריגה וגם להופעה כפולה, בשני לילות נפרדים. כהן משקפת, אף יותר מגולן, את השירה התימנית העתיקה, המונוטונית והמושפעת מהערבית השכנה. עם כל הכבוד למסירותה, למחויבותה ולתקליטים החדשים שהיא ממשיכה להוציא, ההופעה שלה סטטית ומשעממת, ולא קורה על הבמה דבר. הכוח של שיריה הוא באימפקט על מאזיניה, ואכן ההתרחשות העיקרית היא בקהל, שברכה כהן היא הדי.ג`יי. בעבורו (ממש כמו ציון גולן). אם כי, לטעמי, צעד תימני מסורתי הוא - בין אם במעגלים ובין אם בזוגות - מחול פשטני שזקוק לניעור ולשדרוג משמעותיים.

עוד אמנים שנוכחותם הפכה לקבע ב"תימניאדה" הם אביהו מדינה, חיים משה, אבי סינואני ואבנר גדסי. בדרך כלל אין הפתעות במפגשים המחודשים והשנתיים שביניהם לבין הקהל בזירת ים סוף. וגם השנה הם סיפקו את ליטרת הבשר הקבועה, עם (כמעט) אותו רפרטואר, אותה התלהבות מצידם ואותה היענות מצד קהלם. יצא דופן השנה גדסי, שנטען במרץ ובאדרנלין מפתיעים (שגם לעיסת הגת המסורתית לא פגמה בהם), אם בזכות זריקת העידוד והתנופה המחודשת שהעניקו "כוכב נולד" ובועז מעודה (תימני!) ל"מנגן ושר" שלו לאורך השנה החולפת, אם בזכות התארחותה של בתו החיילת מור, סולנית בלהקת פיקוד המזרח, ששרה עמו את "נפרדנו כך", גדול להיטיו. הגאווה האבהית טענה את גדסי בהתלהבות ובשמחה, שמהן נשכרה הופעתו הנמרצת, כאילו היה רוקר עול-ימים.

אגב, זו אחת המסורות היפות של "התימניאדה" ואחד ממאפייניה כאירוע משפחתי, לארח ממשיכי דרך של זמרים מובילים. מור הצטרפה בכך לגל סינואני, לעידן משה, לבנים של ישי לוי וגם לניר תבורי, האחיין של שימי. שלא לדבר על הזדמנות וחשיפה של קולות צעירים. הראל סקעת בטרם "נולד" ככוכב, מעיין חגב`י (פליטת "כוכב נולד" הנוכחי) או אלינור חדד ממושב בית עריף, שהפגינה חיוניות ומורל גבוה למרות שהנתונים (הופעה בתחילת הערב) היו נגדה.

אמן שכבר עבר את שלב ההתחלה ואמור לבסס את עצמו (אולי בעזרת אלבום שכותבים ומפיקים לו נחמה וקליסקי, ההם מ"אתניקס") הוא לירן טל. על פניו הוא עשוי מהחומרים הנכונים, עם הקול הראוי, הלוק הנכון והמעוצב ויכולת הופעה הרבה למעלה מהרגיל בזירה הים-תיכונית. הוא משלב להיטי פופ מקוריים משלו ("אחד כמוני", "אהבה זמנית", "עד סוף הזמן") לצד קלאסיקות וסטנדרטים ארגוביים ("עד מתי", "מרלן"). לטל יש כוח והוא מכיר בחלקו של הקהל בהופעה, אך להרגשתי הוא לא משוחרר מספיק, נמצא יותר מדי ב"שליטה עצמית" וקר-רוח מדי בהתנהלותו הבימתית.

לסיום, אם כי לא לפי סדר ההופעה, הגימיק של "התימניאדה" היה הופעה מחודשת (וקצרה!) של "הישראלים", סוג של היפ-הופ הומוריסטי-שוביניסטי, שעבר שינוי הרכב: ביגי (גלעד מסאמי, הזמר המוביל וכותב החומר) נשאר ולצידו התחלף ה"שורטי" ל"שורט", בדמותו של טל שרון קטן-הקומה. לשניים להיט נוכחי בשם "עד אור הבוקר", אולם הם נשענים (בינתיים) על להיטי האלבום הראשון, כ"הזיזי ת`ישבן", "המורה" ו"ילדה". אמנם יש להם לבוש אחיד ושתי רקדניות שממחישות את הקצב שלהן, אך ההישענות על פלייבק היא בעייתית לטעמי (לא שאפשר לעשות זאת אחרת במעמדם). ועם זאת, העובדה שהשניים הם ממוצא תימני, מחברת אותם אך בקושי לאירוע כמו "התימניאדה".

תימניאדה 2008. מדשאת מלון ספורט, אילת. 28 ו-30 באוגוסט 2008.