אקרובטיקת משחק

מי שלא ראה את סרטי סופרמן, מי שלא התמכר לבלש הצרפתי של פיטר סלרס בסדרת הפנתר הוורוד, מי שעדיין איננו יודע מה בדיוק הפך את ברוס לי לשם דבר, ומי שלא נחרד מסרטי אימה נוסח פרדי גרובר – הוא כנראה מי שהקולנוע שלו אחר, אם בכלל יש לו קולנוע בעורקים. עבורו ההליכה למופע "הצגה יומית" יהיה עוד ערב של בילוי משעשע למדי, אך קרוב לוודאי שיתמה בינו לבינו למה השכנים שלו באולם מתפוצצים מצחוק מפרטים קטנים או גדולים, כראוי לפארודיה, שחמשת השחקנים המוכשרים מתיזים בהנאה גלויה אל קהלם.
 
ההצגה בנויה מארבע אפיזודות קולנועיות ותוספת של פארודיה משעשעת על להיטו הגדול של מייקל ג`קסון. חמשת השחקנים-יוצרים דני ברוסבני, יצחק לאור, יעל מפציר, דניאל קישינובסקי וינון שאזו חושפים יכולות וירטואוזיות של עיצוב דמויות במחוות פנים וגוף, תנועה מצוינת, לעתים אף לוליינית. הם מחליפים דמויות כמעט ללא אבזרים (אלה בעיקר נוצרים במחוות ידיים, רגליים וגוף – כמו ברז בירה נהדר בבר, מטוסים ושאר ירקות), כמעט ללא טקסט (וגם כשיש כזה הוא נצעק חזק מאוד בתערובת של ג`יבריש ורמזי-עברית או שפות אחרות).
 
את ההצגה מלווה מדי פעם מוזיקה אפקטיבית שערך אסף בוצר, וכתוביות אנימציה על המסך האחורי שיצרה אלה פוניזובסקי. חואן כהן עיצב תאורה יעילה.
 
ההפקה הזאת של הזירה הבין-תחומית מירושלים, בבימויו של צביקה פישזון, הועלתה כהצגת ילדים לבני 6 ומעלה, שהתחרתה לפני כחמישה חודשים בפסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים וזכתה בשלושת הפרסים הגדולים: פרס הצגת הילדים הטובה ביותר, פרס הבימוי ופרס המשחק לצוות השחקנים התוססים, שותפי היצירה. עתה מועלית ההצגה לקהל המבוגרים, עם פרסום שיש בו השמטה של העובדה שההצגה נוצרה לילדים (ואם לא לילדים נוצרה – לא היה זה נכון, בלשון המעטה, להציגה ככזאת במסגרת הפסטיבל המיועד להצגות ילדים) .
 
מעבר להסתייגות הטרחנית לכאורה מדובר באמת בהצגה שיכולה להוות מוקד משיכה משותף לילדים ולהוריהם, שמעוררת התפעלות והשתאות מאקרובטיקת המשחק של השחקנים, ולקהל המבוגר יותר מעירה זיכרונות ילדות, אפילו אם לא כל הפרטים מוכרים לכל אחד.