מחול - מה שיותר סגול

ויברציות הרוק-כבד האנרגטיות של חמשת הדינוזאורים הבריטים של "סגול כהה" עבדו יפה אמש בהאנגר 11

מופע לכל המשפחה

הופעה שנייה מתוך ארבע בארץ. שלשום הם עשו את הספתח באוויר הפתוח של אמפי קיסריה, אתמול כבר נתנו חברי "דיפ פרפל" בראש בהאנגר 11 הסגור, בתל-אביב. ויברציות הרוק-כבד האנרגטיות של חמשת הדינוזאורים הבריטים מסוף הסיקסטיז, דווקא עבדו יפה בחלל הסגור, העמוס במעריצים בני כל הגילים – משהו כמו מ-7 ועד 70 - כאילו מדובר במופע לכל המשפחה.

כבר על ההתחלה הם דופקים הרעשת גיטרות-תופים מאסיבית כדי לתת לקהל מושג מה הולך להיות בערב הזה, וגם כדי להזכיר שהם היו מראשונות להקות הרוק הכבד. מוזיקת מחתרת קראו לזה אז, אחר כך מוזיקה מתקדמת. איאן גילאן, הסולן כמעט בן דור המייסדים, שמור טוב בגיל 64, לבוש ג`ינס וטריקו ונטול עודפי שומן. שיערו קצר ועם השנים האפיר. ואנחנו זכרנו אותו עם שפעת התלתלים השחורים הארוכים. הוא פעיל ואנרגטי על הבמה כמו אמן צעיר בהרבה, וקולו בעל המנעד הרחב נשמר בסטנדרטים גבוהים. בכלל, כל חברי הלהקה נראים במצב גופני מעולה, ואין בפעילות שלהם על הבמה ולו גם נימה פתטית אחת. ולחשוב שכולם בני 60 פלוס (למעט הגיטריסט מורס, בן 54).

בתחילת ההופעה הם מביאים במיומנות מקצוענית קטעים בולטים משנות ה-70 החזקות שלהם, "אינטו דה פייר" ו"סטריינג` קינד אוף וומן", ואחר עוברים לקטעים מאלבומם האחרון, "ראפצ`ר אוף דה דיפ", מ-2005. באחד מקטעי האלבום הזה נוטל הגיטריסט המעולה סטיב מורס את ההובלה, כדי להראות מי הבוס על הגיטרה כעת (עבור אלה שעוד מתגעגעים לריצ`י בלקמור, לו שמורות זכויות רבות בתולדות הלהקה). מורס משחרר מבין מיתרי הגיטרה שלו קטעי סולו וירטואוזיים, עם אפקטים, דיסטורשנים, זריזות אצבעות ושאר שטיקים של בעלי מקצוע מהזן שלו, וממחיש שמקומו כאן בזכות. בהופעה הקודמת של הלהקה בארץ, בשנות ה-90, היה זה בלקמור שניסר על מיתרי הגיטרה, אבל אז גילאן נפקד (סולן הלהקה באותה תקופה היה ג`ו לין טרנר). בלקמור וגילאן לא הסתדרו זה עם זה, ולבסוף נעשתה הפרדת כוחות מוחלטת ביניהם.

הכי רחוק שהולכים החברים אחורה בקריירה בשלב הראשון של ההופעה זה ל"דה בוק אוף טאליסין" (1968), מתוכו הם מבצעים את "Wring That Neck". הקטע האינסטרומנטלי מאפשר לאורגניסט דון איירי להמחיש את יכולותיו הפנטסטיות על האורגן המורכב שלו, שבנוי מכמה יחידות וקומות. אגדה אורבנית מספרת שעם פרישתו של האורגניסט הקודם, ג`ון לורד המיתולוגי, מהכוחות היוצרים הבולטים בלהקה, הוא השאיר ליורשו איירי את אורגן ההמונד הייחודי שלו, אותו כינה "דה ביסט". איירי מנצל את ההזדמנות לסולו אורגן שמשתרע מיצירות קלאסיות ועד "הבה נגילה" ו"מלחמת הכוכבים".

בהמשך הם חוזרים לקטעים מאלבומי שנות ה-70 שלהם, כמו "ספייס טראקינ`", "ספיד קינג" ו"הייוויי סטאר", שגם בו מיטיב מורס לבצע את סולו הגיטרה המכונן והמוכר. חלק זה של ההופעה מרשים במיוחד. חברי הלהקה מספקים לקהל קונצרט רוק-כבד מרשים, כשכל שיר מתארך מאוד וזוכה לקטעי סולו מיוחדים. וזוהי הכנה מעולה למסמר הערב – איך לא – "סמוק און דה ווטר". הקהל באקסטזה כבר כשמורס מחמם את המיתרים עם הסולו הפותח, ובהמשך גורר גילאן את הקהל לשירה בציבור, עם הליין הרפטטיבי "סמוק און דה ווטר, פייר אין דה סקיי", שהקהל חוזר עליו שוב ושוב.

בהדרנים, "האש" המתבקש (להיט הרדיו הראשון של הסגולים) ו"בלאק נייט", מקבלים גם שני החברים הנותרים, איאן פייס המתופף, היחיד מבין חברי הלהקה, שנמנה עם הרכבה הראשון, והבסיסט רוג`ר גלובר, מהמחזור של גילאן, את הבמה לסולואים וירטואוזיים משלהם, כדי לסחוט את מנת מחיאות הכפיים המגיעה בהחלט. הופעה אנרגטית ומשכנעת, שסיפקה את הסחורה עד הסוף.

לי אישית חסרו בהופעה הבלדה המופלאה "צ`יילד אין טיים", הקטע הקלאסי-רוקי הארוך (יותר מ-20 דקות) "אפריל" ועוד כמה שירים רכים ויצירתיים מראשית הדרך, אז עוד יכול היה ג`ון לורד להפעיל את השפעתו על בלקמור, בכלל זה הקאברים המקסימים שהחבורה עשתה ל"ללניה", של דונובן, ל"אנחנו יכולים לעשות את זה" ו"הצילו", של הביטלס ועוד.