תשעה מדורי גיהנום

אף אחד לא הבטיח חיים קלים ונוחים בהצגה הזאת של תיאטרו דואה שהגיע לביקור קצר מפארמה כאורח התיאטרון הלאומי הבימה להציג בפני קהל ישראלי את “החקירה” מאת פטר וייס. הקהל נכנס בדלת האחורית אל הבמה, ניצב בצפיפות מצדה האחורי של התפאורה. שם הוא צופה דקות ארוכות בשחקנים המשלימים הכנותיהם מול מראות, כבחדרי איפור. תמונות קטנות מודבקות על המראות. ליד אחת מהן כתוב "שלום עליכם", ליד אחרת "ליאון בלום", ליד אחרת מצוירים הטלאי הצהוב ושני משולשים ורודים, וליד מראה נוספת "זונת-קרב".
 
מעל המראות היו תלויות תמונות של המחזאי-במאי האיטלקי פייר פאולו פאוזוליני, שקטע מדבריו על אי יכולתו של הדמיון האנושי לעכל את הזוועה הושמע (בעברית), ואחריו ניתן האות, ואחד השחקנים עבר אל צד הבמה האחר, שם התיישב אל פסנתר והתחיל לנגן. אז שני שחקנים נוספים נבלעו אל חלל הבמה הקדמי, ושחקנית אחת שעמדה כמשגיחה נתנה את האות והקהל החל עובר דרך דלת אחת, באיטיות, אל קדמת הבמה, שם ניצב בצפיפות. קרון התיאטרון הגיע אל הרציף ושם החלו  להיערם על אוזניו העדויות הראשונות, מתיאור המחנה והקרונות ועד הסיפורים הראשונים על התנאים וקבלת הפנים שהכינו להם על הרציף. משם הועבר הקהל ימינה או שמאלה אל המושבים הנוחים של האולם, לשמש צופים או מושבעים באולמו של בית משפט, שבו יועלו בפניו תשעה מדורי גהינום של השואה.
 
פטר וייס, המחזאי הגרמני שכתב את "מארא/סאד" המחזה הגדול הראשון שלו על המהפכה הצרפתית, לא עצר באדום כאשר התנהל בפרנקפורט בשנים 1965-1963 משפטם של אנשי אס.אס, רופאים ועובדים במחנה הריכוז אושוויץ. 409 עדים, בהם 248 ניצולים, סיפרו בקול ענות חלושה את קורות המסע אל התופת נוסח המאה ה-20. וייס הגיב בעוצמה אישית ורגשית על הגילוי שטלטל אז את גרמניה המערבית ואילץ אותה להתמודד עם שאלת האחריות, האישית והלאומית, למה שקרה.
 
וייס הבין שגם האמנות חייבת להצטרף למהלך המבקש לחשוף את מה שרבים העדיפו להכחיש. הוא בחר לעשות זאת במחזה הבנוי בסדרה של תשעה "מזמורים", המקביל למבנה של "הקומדיה האלוהית" של דאנטה, ובמתכונת שנועדה להזכיר את מבנה העדויות כפי שהן מובאות בטרגדיות היווניות. שלב אחר שלב, מטפסות זו על גב זו, בונות בהדרגה את הסולם המוליך אל השיא, אל הקתרזיס, אל ההכרה כי עדיין לא בא הזמן לשכוח.
 
כמו וייס, גם תיאטרון דואה מפארמה אינו מאמין בהשכחה. ההצגה שלו הועלתה לראשונה לפני 24 שנים, ומאז שב התיאטרון ומעלה אותה מדי שנה, בדומה לתיאטרון גשר עם "אדם בן כלב" של יורם קניוק. כמו כאן, גם שם מדובר בהפקה מיוחדת, חורגת מהמקובל, של תיאטרון אחר במשמעות המלאה של המושג, בחומר הדרמטי, בדרך העשייה, במסרים. השחקנים מחליפים דמויות. פעם הם התליינים, ופעם הם הקרבנות, פעם הם ניצולים, ופעם הם עדי ראייה חסרי אונים, או אחוזי פחד. אחד העדים הגרמנים שניסה להתנגד אמר שאם כל האחרים שהפעילו את מכונת ההשמדה היו רוצים גם הם היו יכולים למרוד, ואם היו מורדים ההשמדה הייתה נעצרת. זה היה משפט בודד של לקיחת אחריות. והיה גם הביטוי המזעזע "זה היה נורמלי" שבעזרתו אזכרו תופעות מחרידות.
 
הפסנתרן שליווה את העדויות עם מוזיקה מקורית שנכתבה להצגה הזאת ישב בגבו אל המתרחש. הוא חדל לנגן רק כאשר נשמעה עדותה המזעזעת של אישה שהרופא הנאצי עשה ניסויים בגופה. הוא עצר את נגינתו פעם נוספת כשעדת ראייה גרמנית סיפרה על התעללות עד מוות באישה אחרת. הנאשם ישב נכחה ללא זיע. עישן. הכחיש. וכמו אחרים טען כי לא ידע, לא ראה, לא שמע, או כי היה רק בורג קטן במכונה. כן, ממש כמו אייכמן בירושלים, אילם בתא הזכוכית, נוכח עדויותיהם של קרבנותיו. ללא חרטה, ללא בקשת מחילה.
 
צוות השחקנים האיטלקים ראוי למחמאות ולתודה על ההעזה להעלות את המסמך התיעודי-דרמטי של וייס בישראל. מבחינתם זה היה כאילו באו לכאן להגיד "כולנו אשמים". אבל שלא כמוהם, אף אחד מהעדים שהועלו מן התופת במשחקם המצמית לא אמר "אני אשם".
 
ההצגה לוותה בכתוביות, שלעתים נעלמו תחת אלומות פנסי התאורה, והיו בה גם כמה עדויות מוקלטות בעברית. התיאטרון הלאומי שלנו ראוי לשבח על הבאתה של ההצגה, ובה בעת לגערה על כך שלא טרח להשקיע דף-תכנייה מפורט קצת יותר, שיסביר למאות שהגיעו ויגיעו עוד פעם אחת, הערב, את פשר העברית (האם הקטע הפותח הוא באמת של פאוזוליני? האם השחקנים בקטעי העברית הם ישראלים? האם כך זה מוצג גם באיטליה?).