סטנדרטים של רזון
 
נשים ואוכל. סיפור אהבה-שנאה. אחד הנושאים המרכזיים השנה בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים המתקיים בימים אלה ברחובות, בא לידי ביטוי מדויק ואמיתי, חופר ונובר, ב"הבטן הרכה שלי", סרטה של אליען לזובסקי, עיתונאית ותסריטאית, ובמקרה זה גם במאית.
 
לזובסקי חושפת בסרטה הדוקומנטרי הראשון  תהליך אישי מייסר של התמודדות מתמשכת עם משקל גופה כמו עם משקלה הסגולי כאישה בעולם התובעני של היום ומציגה במקביל דיאלוגים שהיא מנהלת עם נשים נוספות שמתמודדות עם אספקטים שונים של משקלן. הסרט יוקרן ביום ראשון במסגרת אירוע הנעילה של הפסטיבל, כנס בשם "נשים ואוכל – הפרעות אכילה", שבסיומו תתקיים שיחה עם הבמאית.   
 
"הסרט הוא תולדה של חוויה אישית. לא הייתי הר אדם, אבל הייתי בחורה כבדה", מספרת לזובסקי. "שקלתי 30 קילו יותר. כל החיים שלי עשיתי דיאטות. מורידה, מעלה, מורידה, מעלה. בגיל 24 אחרי שבחור שבר לי את הלב, החלטתי שאני הולכת להיות בחורה רזה ושווה, כדי להראות לו. וזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת השגתי תוצאות טובות ושמרתי עליהן. אבל בתוך התהליך הבנתי שזה לא באמת היה הגבר שעשיתי את זה כביכול למענו, אלא העולם שלא באמת מקבל אותך כאישה כבדה, ואם את רוצה שהעולם יתייחס אלייך ברספקט את צריכה ליישר קו עם הסטנדרטים של הרזון".
 
אבל באופן כללי, גם בנוגע לגברים, אנשים רזים הם יותר אסתטיים משמנים.
 
"רזה זה יפה כי זה מה שמלמדים אותנו לחשוב עכשיו. עד שנות ה-50 אידיאל היופי היה אחר. מרילין מונרו, סופיה לורן, ריטה הייורת`, בטי גרייבל. ובאופן אירוני, ברגע שהתחילה המהפכה הפמיניסטית נכנסו לאופנה מודלים חדשים כמו טוויגי ואחר כך קייט מוס. אז שטיפת המוח שרזה זה יפה היא תוצר של עשרות השנים האחרונות. היא לא משהו שהיה מאז ומתמיד.וכשאני רזיתי, תהליך ההרזיה שלי לא היה מתוך קבלה שאני שלמה איתה. היא נעשתה מתוך אתגר. או.קיי, דורשים ממני, אז אעשה את זה, ולא רק שאעשה את זה אלא שאעשה את זה בהצטיינות. עשיתי את זה מתוך איזה זעם, של מן הבנה שזה מה שמצפים ממני לעשות. לא מתוך קבלה, השלמה והחלטה שככה טוב לי.
 
"ומכיוון שעשיתי את זה באופן כזה, כפעולה נגד האינסטינקטים הבסיסיים שלי, הרגשתי כל הזמן כמו הר געש, כמו איזו פצצה מתקתקת. ההרזיה הזו הייתה על תנאי ולכן למרות שהורדתי המון קילוגרמים וזה משהו שנמשך שנים, אבל במקום שלאורך השנים אתחיל להפנים שהפכתי לאישה רזה וזה לא משהו שאאבד כל כך מהר – דווקא נהייתי מאוד חרדה לאבד את ההישג הזה. ההפנמה הכי חריפה הייתה שהחברה תכבד אותי רק ככה. גם ראיתי מהתגובות של האנשים סביב איך מתייחסים לזה. התחילו איתי הרבה יותר, אנשים נדהמו מהמהפך ואמרו כל הכבוד, בעבודה, ברחוב. כאילו, מצדיעים לך. תחושה של משהו שלא רוצים לאבד. ומתוך זה גם פתאום דברים מתחילים להסתבך".
 
באיזה מובן?
 
"התחלתי לבדוק את המקומות הקיצוניים יותר של האכילה. אמנם אף פעם לא הקאתי, ואני חושבת על זה ממקום אסיר תודה, כי אם הייתי חוצה את הגבול הזה, אז היה לי מאוד קשה לחזור. כמו שאני אומרת בסרט, לא הגעתי לא לאנורקסיה ולא לבולימיה, אבל הייתי נורא קרובה למקומות האלה. גם בדקתי את הגבולות האלה, כלומר פלרטטתי איתם. היו לי כמה וכמה חודשים שבהם הייתי חיה על חצי קוטג` ליום ולהבדיל היו לי כמה וכמה חודשים שבהם היו לי בולמוסי אכילה מאוד חריפים. אחד מהם כמעט הביא לאשפוז. אבל תמיד כשזה הגיע לקצוות האלה, איכשהו זה נעצר. כשהייתי על סף הרעבה, הגעתי לטיפול וזה עצר את זה, וכדי לעצור את הבולמוסים נסעתי להודו. כלומר, כל הזמן הייתי במקום ער מאוד למקומות שבהם אני נמצאת ועושה משהו יותר קיצוני כדי לבלום את עצמי. יחד עם זאת למרות שידעתי שיש בעיה סירבתי להודות שהיא קיימת. לא קראתי לה בשם. לא אמרתי: יש לי הפרעת אכילה".
 
המאבק של הרוב הדומם
 
בסרט רואים אותך חיה על "קיצוב מזון", במסגרת תכנית שהצטרפת אליה. אבל היא לא נראית כמשהו קיצוני שבא כתוצאה מהגזמות לכאן או לכאן, אלא כהחלטה של בחורה שיודעת שזה עובד.
 
"זו תכנית שהצטרפתי אליה אחרי שכבר הבנתי שיש לי בעיה, אחרי שכבר ביקרתי בשני הקטבים האלה. אמרתי לעצמי שאני משתגעת, שאיבדתי את האמצע השפוי. או שאני מרימה את עצמי, או שאני מתחילה בולמוסים. ואז שמעתי על התוכנית הזו והלכתי על זה. מדובר בתכנית מאוד קיצונית למי שלא נמצא בפנים, וגם למי שכן. אבל בגלל שהיא מאלצת אותך לשקול את האוכל, היא בעצם מחזירה לך בהתחלה באופן מלאכותי את האמצע השפוי. יש מנות מאוד ברורות, של איך את אוכלת מה את אוכלת, מה את לא אוכלת. אפילו כשהולכים למסעדה, כפי שאני מראה בסרט, באתי עם המנה המוקצבת של התוכנית. זה לא שמישהו אוסר עלייך, את מחליטה שאסור. זה לא אשפוז בכפייה. הכול רצוני.
 
זו גם תכנית התנדבותית, לא עולה כסף, היא מבוססת על 12 הצעדים של AA, אלכוהוליק אנונימוס, וזו תכנית שהצילה את חיי.אני באמת חושבת שאילו לא הייתי הולכת אליה, הייתי עושה משהו לעצמי. רק אחרי שהייתי שם שנתיים, התחלתי לחשוב מחדש אם אני יכולה לטפל בבעיה בדרכים אחרות. לדבר עם מומחים. לקחת איזו תרופה. יש כל מיני דרכים. אבל קודם הייתי צריכה לכבות את השריפה ורק אחר כך לטפל לעומק.
 
הסרט תפס אותי בדיוק בנקודה הזו. בתכנית, אחרי הטירוף הגדול, רגע לפני שאני מחליטה לעזוב את התכנית, הפחד הזה לצאת לעולם הגדול, המחשבות על נשים כמוני, שאף פעם לא ביקרו באנורקסיה ובבולימיה, שהיו נשים רגילות, קצת כבדות, שצריכות לרדת במשקל - והסתבכו. הרי יש נשים רגילות שלא מתעסקות בדברים האלה, אבל הן תמיד רוצות לרדת את השניים-שלושה קילו האלה שיאפשרו להן להיכנס לג`ינס מהתיכון, לחזור לביקיני, לרדת ממידה 40 ל-38, או מ-38 ל-36. אבל זה לא מספיק מגיע לתקשורת, שמסוקרנת במיוחד מנקודות הקיצון: האנורקסיה והבולימיה. זה נורא נורא `סקסי`. אבל המאבק האמיתי בכל מה שקשור לאוכל נמצא אצל הרוב הדומם. אצל נשים כמו אמא שלי, חברות שלי, בנות דודות שלי, שהן לא אנורקטיות ולא בולימיות, אבל מעסיקות את עצמן אם לקחת, או לא, את העוד ביס מהעוגה. אם הן עלו שני קילו או לא, האם הן יישקלו היום או לא. אם להישקל לפני שהן עשו פיפי בבוקר, או אחרי. וזה המקום הכל כך אפור, קשה ואכזרי והחברה מכניסה אנשים לתוכו".
 
וזה נראה לך נטל שהחברה מטילה בעיקר על צווארן של נשים?
 
"זה כבר עניין של הביצה והתרנגולת. הכול עניין של מידה. פעם המידה הייתה 40. באייטיז הדוגמניות שהיו במידה 40 היו נחשבות לכוסיות-על. היום אתה יודע מה המידה של הדוגמניות? 34! אתה יודע מה זה, יש לך מושג. זו מידה של ילדה. במידה כזו אישה נורמלית לא יכולה לאכול כלום. היא נידונה לרעב. אתה לא יודע מה זה שאישה צריכה לחיות כשהיא כל הזמן קצת רעבה. זו תחושה איומה. יש פער עצום בין זה שכל אישה רוצה להיראות טוב לבין המציאות. ה`להיראות טוב` הזה עבר במשך השנים הקצנה איומה. ויש היום בעולם האופנה וגם בעולמות אחרים קריאות נגד ההקצנה האיומה הזו, שמידות 34 ואפילו 36 הן בלתי אפשריות ולא נורמליות. ובטח לא אחרי שאת יולדת שניים או שלושה ילדים".
 
"המשקל אף פעם לא מייצג רק משקל"
 
תוך כדי בחינת התהליך שילבת בסרט דמויות נוספות של נשים, כמו דנה ספקטור, ג`ני ודניס רוזנפלד, מאיה לויט, ורדה וייס וורד דרורי.
 
"כל אחת מהן השתלבה בצורה אחרת. היה לי מאוד חשוב לבחור דמויות שאף אחת מהן לא דמות קיצונית. ורדה, לצורך העניין, היא לא הר אדם ולא אנורקטית. ג`ני ובתה דניס נבחרו מכיוון שאצלן היחס למזון, למשקל, לדימוי גוף, זה דבר שעובר אלייך במידה רבה גם כירושה מאמא שלך. כמו שנשים האמינו פעם שאת צריכה לתפוס בעל טוב, כדי שהוא יסדר לך את החיים, היום הן מאמינות שאת צריכה להיות רזה. אחרת החיים שלך יידפקו. וג`ני היא דוגמה מאוד טובה, כי היא הורסת לדניס את החיים. הילדה שלה יפהפייה, תלמידה מצטיינת, הילדה הכי מקובלת בכיתה. אבל זה שיש עליה ארבעה קילו עודפים, מוציא את אמא שלה מדעתה. זה בעיניי קורע לב, הורג אותי. רואים את זה בסרט. היא משליכה על הילדה את הדברים שלה, לא מאפשרת לה להיות מה שהיא. והיא משוכנעת בכל ליבה שהיא תורמת לילדה, שהיא עוזרת לה ולא מזיקה לה בכל צורה. היא אומרת לה אל תקחי עוד, את לא צריכה עוד פירה. וזה מתוך אמונה שזה הדבר הכי טוב בשבילה.
 
"ורדה, למשל, היא דוגמה לאישה שמסרבת ליישר קו. היא אומרת שהיא מסרבת להפוך לדחלילה ורוצה למצוא אהבה בכל זאת. ותראה איזה מחיר היא משלמת. היא הולכת לשדכנית שאומרת לה, תראי, הגברים קודם כל מחפשים רזות. אפילו הילד שלה מסתלבט עליה. ועדיין יש לה את האומץ להגיד לא. כי אחרת אין לזה גבול. ודנה ספקטור, בדיוק נולדה לה בת, תינוקת, וכבר מתריאים בפניה שהיא סובלת מעודף משקל. בתוך המערכת, בטיפת חלב, כבר שם, מההתחלה, משדרים לך את הא-נומליה הזו. הגרף הזה שהיא יצאה ממנו, מה שמעיד על משקל עודף כביכול. כשהיא אומרת, אני נותנת לילדה להיות מה שהיא, אז הממסד גורם לך להרגיש שאת חריגה. כך שכל אחת מהן מייצגת משהו אחר. אפילו דנה, לאחר שהיא ילדה, נאבקת לחזור למשקל שלה לפני הלידה. היא רוצה להישאר במשחק ולומר, אז מה אם ילדתי. אני מסרבת לפרוש. הדברים האלה מורכבים.
 
"המשקל אף פעם לא מייצג רק משקל, אלא את הדימוי העצמי. האם אשאר צעירה או אהפוך זקנה, האם אמצא אהבה. מה יהיה המעמד החברתי שלי, תסכול בגלל בדידות. המון דברים נובעים מאוכל וממשקל".
 
ואת חושבת שהנושא של התייחסות קפדנית למשקל ולתזונה לא תופסת בכלל גם לגבי גברים?
 
"אני מאמינה שזה קשור גם לגברים, אבל בולט הרבה יותר אצל נשים. אני חושבת שהציפייה שנשים יהיו קוקטיות, חתיכות ורזות, היא הרבה יותר גלויה מאשר אצל הגברים. אני חושבת שנשים הרבה יותר סלחניות כלפי גברים, המראה החיצוני שלהם והמשקל שלהם. נכון שיש לגברים הרבה יותר מודעות לבעיות המשקל שלהם, אבל עדיין יחסית לנשים זה זניח".
 
 המסקנה הסופית שלך בסרט מכל התהליך שעברת, ושנשים עוברות בכל ההקשר הזה, היא שהשינוי בסופו של דבר איננו גדול כל כך.
 
"קיבלתי מזה בעיקר את היתרונות של הרספקט של החברה. אבל להגיד לך שזה בהכרח הפך אותי לבן אדם יותר שמח, אני לגמרי לא בטוחה. זה תמיד מה שאנשים שרזו אומרים לאנשים שלא רזו עדיין, שאם תרזו תהיו נורא מאושרים. הייתי בשני הצדדים והריני לבשר זה לא מהפך כזה תהומי בהרגשה הפנימית. הרזייה מביאה איתה סט חדש של בעיות. לפעמים יש לי איזו מין פנטזיה שאני אפגוש איזה גבר שיגיד לי: את רזה לי מדי. אבל זו כנראה פנטזיה שלא תתממש".
 
 סרטך מוקרן במסגרת פסטיבל סרטי נשים. את חושבת שיש מקום לפסטיבל מגדרי שכזה. האם בגלל שסופיה קופולה או סוזן בייר הן במאיות, סרטיהן צריכים להיות מוקרנים בפסטיבלי נשים?
 
"לא. אבל לפעמים קונספט הוא תירוץ נחמד, כייפי ויצירתי. אני לא חושבת שצריך כל כך להתרגז מזה. חוץ מזה, בנוגע לסרט שלי, אמנם הוא זכה בתגובות חמות גם מצד גברים, אבל אין השוואה לתגובות שקיבלתי מנשים. זה סרט שעשיתי לנשים. כשראיתי מולי את הצופים שלו, ראיתי נשים. רציתי לדבר איתן, להגיד להן משהו. לנהל איתן דיאלוג. וזה לא ממקום של גירל פאוור, אלא מתוך זה שאני מאמינה שזה נושא שנשים סובלות ממנו הרבה יותר מאשר הגברים. לכן סרטים מסוימים מדברים יותר לנשים, והסרט הראשון שלי הזה נעשה מתוך נהמת לב, לא ממקום אינטלקטואלי".
 
לזובסקי מרבה בשנים האחרונות לנפק תסריטים לטלוויזיה. דרמה שכתבה בשם "שיווי משקל", שודרה במסגרת ראשון בדרמה, וכמו כן היא כתבה פרקים לסדרות כמו "עד החתונה זה יעבור", "אולי הפעם", "השיר שלנו" ו"דני הוליווד". לא מזמן היא עשתה כתבת יומן על הזמר-יוצר קובי אפללו. אבל לאחרונה חזרה בגדול לעיתונות, אליה התגעגעה מאוד לדבריה, אם כי היא לא זונחת את הקולנוע הדוקומנטרי. "לא מן הנמנע שאעשה עוד פרויקט דוקומנטרי, כתסריטאית-במאית", היא מסכמת. "לגבי בימוי דרמות וכו`,  לא מתאים לי בשלב זה להתנסות בזה. התחום שלי הוא הכתיבה".           

 
הסרט "הבטן הרכה שלי" יוקרן ביום ראשון, 21 בספטמבר 2008 ב- 10:00 במסגרת יום העיון "נשים ואוכל - הפרעות אכילה" בפסטיבל סרטי הנשים הבינלאומי ברחובות. הכניסה חופשית.