תאווה לאוזניים

להקת החימום המצוינת, "פאנקנשטיין", פותחת את הערב ומביאה גרוב מגניב. שילוב של פאנק עם דיסקו, רטרו-סבנטיז עם סאונדים עדכניים. חסר רק כדור בדולח מנצנץ. אבל יש גיטרה מכתיבת קצב נמרץ עם חטיבת כלי נשיפה שמתאימה עצמה למאמץ. ואלרן דקל, בעל תספורת האפרו המקיפה, שבלי בעיות עושה את הסוויץ` מהסייד-קיק של ליאור שליין לזמר שחור אפקטיבי וסולנה הבועט של הלהקה.
 
אחרי הפתיח המוצלח עולים תשעת החברים הנוכחיים של "דם יזע ודמעות", חברה מבוגרים, מיושבים בדעתם, למרביתם קפלי שומן בבטן וחולצות רחבות שמנסות להקיף אותם ואולי גם להסתיר קצת. הם מזמינים לבמה את סטיב כץ, האב המייסד, גיטריסט במקור, שחזר רק השנה להרכב לרגל חגיגות ה-40, ועושים לו כבוד. הוא נראה כמו דוד שמנמן טוב לב, ומספר על האופן שבו אל קופר והוא פרשו ב-1967 מה"בלוז פרוג`קט" לטובת הקמת ההרכב שהוא ענייננו כאן. תחילה הוא נראה כמו מנחה שבא להגיש הרצאה על הלהקה ותולדותיה, עם דוגמיות מייצגות מכל פאזה, אולי אפילו בליווי שקופיות, ואני כבר מכין את עצמי לחוויה גריאטרית נוסח "צוות הווי אחוזת ראשונים".
 
אבל כשהמוזיקה מתחילה לדבר, העסק מתחיל להתחמם, והרושם משתנה לחלוטין. כץ מפנה בשלב זה את הבמה ונותן להבין שהוא יהיה בעיקר שחקן אורח בקונצרט הזה. כבר ב"יותר ויותר", הנאמבר הפותח, האורגניסט גלן מקללנד והגיטריסט דייב גליס מבצעים סולואים נאים ומפגינים חלק מהפוטנציאל שאותו יממשו יותר בהמשך. אחר כך מגיע תור הלהיטים המוכרים מהסבנטיז, "איני יכול לעזוב אותה"      ו-"היי די הו", שלפני ביצועו מספר הסולן בוב פאפרוצי על האופן שבו החליטו החברים לבצע את שירה של קרול קינג, וכבר בשלב זה מנסה לעורר את הקהל (מגוון, אבל היה קשה למצוא בו הרבה צעירים בני 20 פלוס ומטה) להצטרפות בליין החוזר.
 
לביצוע "לפעמים בחורף" מוזמן סטיב כץ לשוב לבמה ומבצע את השיר ברוך וברגש (כאשר פאפרוצי עובר להרמוניקה). ככל שההופעה מתקדמת היא תופסת מתח וגובה. אמנם החבר`ה שמרכיבים היום את "דם, יזע ודמעות" רחוקים מאוד מהנגנים שביצעו את השירים האלה במקור, אבל כששומעים את "כשאמות", למשל, בחיקוי-שחזור כמעט מושלם של הביצוע האורגינלי, מרגישים שרוח הלהקה נשארה. אני מאבחן שוב שבעצם מדובר ביצירות ובסטנדרטים כל כך מקוריים, מורכבים ובלתי נשכחים, שדורות גדלו עליהם –  שאפילו לחברים שאינם בלהקה משלביה הראשונים, קשה להרוס אותם. להפך. כל אחד, בקדנציה שלו בהרכב, פשוט מביא משהו מעצמו לשירים המקוריים הנהדרים.
 
אמנם "דם, יזע ודמעות" נחשבה ללהקה בז`אנר שכונה בזמנו "ג`אז-פופ-רוק" (עם תבליני בלוז, נשמה ופיוז`ן), אבל חבריה מתנהלים על הבמה כג`אזיסטים מעולים לכל דבר, ונותנים במהלך הערב כמה ביצועי ביג-בנד מרשימים. ממש תאווה לאוזניים. החברים בחטיבת כלי הנשיפה, בהובלת טדי מולט וסטיב ג`אנקובסקי החצוצרנים וג`נס וונדלבו הטרומבוניסט, מתואמים והרמוניים להפליא, ומוכיחים שלמרות שהם שייכים לשיכון ותיקים, עדיין מדובר בשועלים מנוסים וערמומיים שאין עליהם.
 
רגע מרגש נרשם כאשר פאפרוצי מתאמץ וסוחט מעצמו הרבה יזע (הממחטה שמנגבת את אגלי הזיעה עובדת אצלו שעות נוספות) על מנת לבצע את "אני אוהב אותך יותר מכפי שאי פעם תדעי", ללא ספק אחת הפנינים ביצירת הלהקה. אין ספק שלהגיע למקומות אליהם הגיע בזמנו קולו הגדול של אל קופר קצת קשה לפאפרוצי (וגם בהשוואה לדייוויד קלייטון תומאס הוא נופל), ואפילו הליין המזוהה כל כך של הגיטרה קצת הולך לאיבוד, אבל בכל זאת הלהקה עדיין מביאה לשיר ביצוע אנרגטי, מכובד ומרשים.

החברים מבצעים את שירו של סטיבי ווינווד "פאזות מחייכות", בו ניתן ביטוי לכישורי הפסנתר של מקללנד וליכולות החבטה של המתופף אנדראה ולנטיני. אחרי "יברך האל את הילד", בא הקטע האינסטרומנטלי Surreptitious"", בו מקבל הבסיסט גארי פוט את ההזדמנות שלו לייצר סולואים מרשימים על גיטרת ארבעת המיתרים. למעשה, כל הנגנים זוכים להפגין מיומנות וירטואוזית בסולואים משלהם על הכלים שלהם, כשכל אחד מהם מגיח בתורו לקדמת הבמה כדי להראות מה הוא יודע.
 
ואז מגיע אולי מסמר הערב, ביצוע מחשמל ל"גלגל מסתובב", הלהיט שבסופו ניתן לוונטיני שוב קטע סולו תופים ארוך במיוחד, שסוחט תשואות. אקורד הסיום ההדרני שייך לקטע הנפלא "עשית אותי כה מאושר", בגרסה ארוכה, כשהקהל כבר על הרגליים, נע ורוקד, ופאפרוצי מעביר-מחליק לטיפות על ידיהם של המעריצים שבקדמת הבמה. "דם, יזע ודמעות" גם בפורמט הנוכחי מרשימה, מרגשת ומספקת את הסחורה, אם כי צריך להבין שיותר מאשר להקה מדובר בסוג של מוסד - חממה למוזיקאים מצטיינים מתחלפים שזוכים לבצע שירים מיוחדים וחד פעמיים, שרובם נוצרו לפני 40 שנה ורעננותם לא פגה.