חשמל אחר

שלא ייגמר לי. שלא ייגמר לי הלילה. ככה הרגשתי אמש אחרי 22:30  כשפול מקרטני התחיל, בתום שעתיים ומשהו, לעשות סימנים שהוא עומד לחתום את האקט המדהים והמשכנע שלו. בסופו של דבר הוא סגר שעתיים ורבע של אירוע אדיר, חד פעמי – לא פחות - שספק אם נזכה לראות משהו דומה לו כאן מתישהו. וגם יצאנו בהרגשת סיפוק שנעשה כאן תיקון מלא לאיזה עוול היסטורי. אומרים שהופעותיו בסיבוב ה-"Friendship First", במסגרתו הגיע לארץ, נושקות לשלוש שעות. אצלנו הוא לא סיים אפילו שעתיים וחצי. זו הטענה היחידה שאפשר להעלות נגדו. אה, ועוד אחת. צופה שעמדה לידי כל  ההופעה אמרה לי: "תכתוב שהתאכזבתי מזה שהוא לא עשה את `מישל`". קשה, קשה לרצות את כולם, ולמרות זאת אומר שמי שוויתר על ההופעה הזו – החמיץ בגדול.  
 
אבל נתחיל מבראשית. התגעגעתי למופע פארק. אני חייב להודות. אחרי כל ההאנגרים והקיסריות - במופע פתוח על משטח דשא ענק גדוש אנשים, יש חשמל אחר. אנרגיות של איזו אחווה-אהבה גורפת. תחושה וודסטוקית משפחתית שכזו, שבמקרה זה היו שותפים לה בין 40 ל-50 אלף איש, בני לא פחות משישה עשורים. מילדים בני עשר, נאמר, ועד בני 70. במופע פארק ברמה בינלאומית כמו שראינו אתמול - ושדומים לו סיפקו לנו בעבר אולי רק מייקל ג`קסון, מדונה ויו-2 - יש קודם כל במה ענקית מרהיבה, עם הקרנות וידאו ברקע ושני מסכי ענק לכול אורך הבמה, שגם מי שעומד במרחק מאה מטר ויותר מקבל תמונה ססגונית. ולכך מתווספים שורה של אפקטים ויזואליים, החל במשחקי תאורה אמנותיים וכלה בתצוגת זיקוקים ממסמרת. ולא נשכח לציין כמובן גם את הסאונד והאקוסטיקה המשובחים. כל המכלול כאן מספק חוויה אודיו-ויזואלית מושלמת.

רק גברים, רק נשים
 
מקרטני עולה עם ז`קט שחור מעוצב ומתחתיו חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, אופנתיים מחויטים. הוא פותח עם "Hello Goodbye" של הביטלס ואתה חש שהנה האמן - שעל פי הטענה הגיע לכאן באיחור של 43 שנים - מתחיל להחזיר את החוב, לפרוע שטרות, לסגור פערים. הוא גם מתחיל לשחרר חלק מהרפרטואר המרשים שלמד בעברית. "שלום תל-אביב". "שנה טובה". "אהלן". וזוהי רק ההתחלה. השיר השני הוא "Jet", שלו עם להקת "כנפיים". מכאן הוא חוזר לקלאסיקת ביטלס, "Drive My Car".

מקרטני ממשיך לתרגל את העברית שלמד בהצטיינות. "בואנה", הוא אומר למתופף, ואחר כך מודיע לקהל: "זה מפעם" (בעברית), ושר את All My Loving"". אחר כך הוא חוזר לשיר נוסף שלו עם "כנפיים", "Let Me Roll It". בכלל, האמן מנתב בחוכמה בין שירי הביטלס לשירי קריירת הסולו שלו, שאולי חלקם פחות מלהיבים את הקהל, אבל בונים את המתח להתפוצצות הבאה.
 
הקטע המרגש הראשון, בשורה בלתי נגמרת של שיאים שאפיינו את הערב, נרשם כשמקרטני נפתר מהז`קט, הניח בצד גם את הגיטרה האדומה שלו, שעליה פרחים, וניגש לפסנתר. "השיר הזה מוקדש ללינדה", אמר בעברית, ושר ברגש ובמלנכוליה כובשת את "My Love". צמרמורת עוברת בי. יש בו, בחיפושית לשעבר, כריזמה כובשת, פרפורמריות מנצחת וחוש הומור מפותח. הערב מבחינתו עומד בסימן – איך לא - שלום ואהבה. "תעשו אהבה", הוא אומר לקהל, אבל ממהר להוסיף, "לא עכשיו". "Someone`s Knocking At The Door" הוא עוד שיר של "כנפיים" שהוא מבצע, ולאחר מכן שוב קלאסיקת "ביטלס", The Long And Winding Road"". מקרטני נוטל לידיו מנדולינה ומבצע את "Black Bird" של הביטלס, כמו גם את "I`ll Follow The Sun".
 
לכל אורך ההופעה, אתה חש שלנגד עיניך מבוצעת קלאסיקות פנתיאון מפי "הדבר האמיתי", האמן שחיבר אותן והוא היחיד שיכול לעמוד על הבמה ולבצע אותן בכזה דיוק. בלי זיוף, בלי חיקוי, בלי תחושה של אנכרוניזם. קולו שומר להפליא על איכותו ועל המנעד הרחב שלו. הלוק שלו נהדר וגם אנרגיות הבמה הסוחפות. בן 66? הצחקתם אותו. גם הרכב הנגנים המצוין שלו עושה עבודה נהדרת. אבל אין לי ספק שאם הוא היה יושב ב"צוותא" ומבצע את השירים האלה במופע אינטימי, עם גיטרה אקוסטית בלבד, זה היה עובר לא פחות טוב, נוגע ומרגש באותה מידה.  
 
אחרי "אלינור ריגבי" בא עוד שיא ריגוש. מקרטני אומר בעברית "השיר הזה לג`ורג`" ומבצע את "Something". ברקע הבמה שקופיות וסרטי וידאו של פול וג`ורג` ושל הריסון לבדו. בשלב הזה הקהל מצטרף לשירה בדבקות, כמו בתפילה, וזה רק ספתח לריגוש הבא. האמן מקדיש לג`ון את "Day In A Life" הנהדר, ובסופו מפתיע וממשיך עם הפזמון להמנון השלום של לנון, Give Peace A Chance"". בעידודו, הקהל חוזר שוב ושוב על הפזמון, יחד איתו ובלעדיו. מצעד שירי הביטלס לדורותיהם נמשך עם "Back In The USSR", ו"I`ve Got A Feeling", כשביניהם מבצע מקרטני עוד שיר מצוין של "כנפיים", "Band On The Run".        
 
שיא האקסטזה וההתפרצות של הערב מגיע כשהאמן מבצע את השיר המעולה שכתב לסרט ג`יימס בונד, "Live And Let Die". בפזמון מתכסה הבמה בעשן, ומסביבה עולה לשמיים מופע זיקוקים מרהיב שמדליק ומאיר את הפארק. הקהל אפוף התלהבות. ואם זה לא מספיק, האמן תופס שוב עמדה ליד הפסנתר ועושה את "Let It Be", כשהוא מגובה בשירת הקהל, כמובן. מקרטני מבקש מהקהל בעברית "תשירו איתי", ואז מציג את השיר הבא כ"אהלן ג`וד". כמובן שנרשמת הצטרפות גורפת של הקהל, ומקרטני מגדיל לעשות כשהוא מפעיל אותו בעברית בפזמון. "רק גברים", הוא אומר (בעברית, אלא מה), והחברה צייתנים, ואחר כך "רק נשים", וגם הן משתפות פעולה, ובסוף "כולם". קשה להאמין שזה קורה. מקרטני יכול לצאת מעודד, אם יום אחד יפרוש מהבמות וירצה להפעיל קבוצות זמר בשירה בציבור וכו` – יש לו את זה.
 
שירי ביטלס קלאסיים נוספים ששולף האמן מהארסנל העשיר והבלתי נדלה שלו, לקראת סיום המופע, הם "Lady Madona", "Get Back" ו-"I Saw Her Standing There". כהדרן הוא מבצע ברגש את "Yesterday" הנצחי ולאחר מכן את "Sergent Pepper", ולבסוף "The End", הבלתי נמנע. זו הייתה אחת ההופעות הטובות והמסעירות שנראו כאן. ראיתי אנשים צוחקים, בוכים, מתרגשים עד כדי איבוד שליטה, כמעט מתעלפים. ככה נראה מופע רוק משכנע. מקרטני מסיים בעברית: "נתראה". הלוואי.