מחול - אז מה היה לנו- ג'אז

גם השנה הג`אז הישראלי עולה כיתה וכובש בעליזות טריטוריות חדשות - יוסי מר חיים מסכם

מגמת העלייה נמשכת

זה הסיכום השלישי שאני עורך מאז שהתחלתי לכתוב ב"הבמה". כשעיינתי בסיכום הקודם היה החץ מופנה כלפי מעלה באופן חד וגם השנה העלייה נמשכת ומתמקדת בעיקר בדיסקים והופעות שמעורבים בהם אמנים אורחים וישראלים השוהים בדרך כלל בארה"ב אך מופיעים בארץ בתדירות גבוהה. ההישג הגדול, אם כך, בשנת 2008 היא מחיקה מסוימת של התואר "אמן אורח" בגלל צמצום או אפילו היעלמות הפער בין הצעירים האמריקאים שלומדים במכללת "ברקלי" והישראלים שגומרים את "תלמה ילין" "רימון", או "ברקלי".

תחילה נעיין בשפע הדיסקים החדשים: הסקסופוניסט והמלחין דניאל זמיר, הפסנתרנים אלון יבנאי, עומר קליין ויונתן אבישי שבישל תקליט ומופע רב ממדים לטקסטים של אביו בשם "הרחק בארץ כוש", הבסיסט אבישי כהן שהוציא שני דיסקים האחד אינסטרומנטלי והשני ווקאלי (עם עיבודים לשירים עממיים) ,שלושת הכהנים (אבישי, יובל וענת) בדיסק הנהדר-"צמה" (וגם יובל כהן הגר בישראל בדיסק חדש), אלי דג`יברי עם טריו האורגן שלו, הגיטריסט השוהה בניו יורק גלעד הקסלמן, האורקסטרה של אבי ליבוביץ` על 13 נגניה ואם שכחתי מישהו-איתו הסליחה. כל דיסק לווה בסיבוב הופעות ארצי שמרכזו בתל-אביב (לבונטין 7, שבלול, זאפה, הגדה השמאלית ועוד) ושלוחותיו בחיפה, ירושלים והרצליה (לאחרונה גם "בארבי"כפר סבא). מדובר בלפחות חמש הופעות להרכב.

האינטראקציה בין אלה שבחרו להישאר בארץ ובין ה"אורחים" עובדת היטב. לדוגמה המופע האחרון המקומי המסיים את השנה שהגיע לידיעתי הוא מופע ברוח הפאנק משלב את הבסיסט אלון נאדל עם שני "אורחים" –טל ברגמן שכבר שנים נמנה עם המתופפים המבוקשים בארה"ב ועוז נוי, גיטריסט שהחליף קידומת בלי ששמתי לב, ומ"הבטחה ופוטנציאל" הפך ל"עובד בניו יורק ומופיע ברחבי העולם" (כדברי הקומוניקט שנשלח אלי). בסדרות שבסיסן מוזיאון תל אביב, משכן האופרה ו"זאפה" כבר לא מתביישים בנוכחות הישראלית לצד הסולנים המפורסמים היותר מבוגרים, המביאים את הקהל. יבוא נוסף של ג`אז מגיע אל מועדון "הצוללת הצהובה" בירושלים שהפך למרכז ג’אזי חשוב היוזם פסטיבלים שנתיים ותמיד יחד עם נגנים ישראלים.

סטאר תקשורתי חדש

שיאם של אירועי הג’אז הישראלי היה ונשאר פסטיבל הג’אז באילת , המשמש מנוע צמיחה לנגנים הצעירים. הסקסופוניסט ארז בר נוי, למשל, שהופיע לפני שנה, היה השנה חבר בוועדה האחראית לג’אז הישראלי ( יחד עם איתן איצקוביץ ואחרים) ובחירת הועדה הציגה לפנינו אוסף של כישרונות מבטיחים בשדה ההלחנה: אני מדגיש "הלחנה", כי בשדה הביצוע יש לי הסתייגות, שאותה הבעתי לא אחת, מהאגו המנופח של חלק מהנגנים הפוצחים בקטעי סולו ללא סוף. אך כיוצרים- איזו פנורמה של כישרון! אברי בורוכוב בנו של איש אנסמבל מזרח-מערב ישראל בורוכוב שכתב חומר לשישיית "מפרום" (יחד עם אחיו איתמר), הסקסופוניסטים יונתן קרצמר (שלא פחד להשתתף בהרפתקה עם האנסמבל של אבשלום בן שלמה, שהופיע בגדה השמאלית השבוע),שאולי עינב ועמית פרידמן שהנהיגו להקות בפסטיבל, הגיטריסט רועי רז בהרכב אתני-שבטי, ורביעיית "אנומה אליש" מירושלים ובוודאי שכחתי מישהו.

מעל כולם התנוססה הצלחתו של אבישי כהן( שנבחר למנהל האמנותי הבא של הפסטיבל) בהופעתו כזמר עם הטריו שלו ומקישים אורחים. קבלת הפנים של "סטאר תקשורתי" הזכירה יותר את קיסריה או צמח מאשר את אילת. אם ידע כהן למנף את האמון הגדול שניתן לו ולקחת את הפסטיבל לכיוונים חדשים, עם פתח גדול יותר למוזיקת עולם -כל עולם הג’אז הישראלי יצא נשכר.

בפסטיבל אילת נפרדנו מהגווארדיה הותיקה של מייסדי הג’אז הישראלי בשני קונצרטים מרכזיים: מחווה למנהל היוצא דני גוטפריד ומחווה לבני דורו - עדנה גורן, ארהלה קמינסקי, ממלו, אלברט פיאמנטה ועוד. ספק רב הוא אם נמשיך לראות אותם באילת בשנים הבאות - אם כי כולם עדיין פעילים: אדם קרוב אצל עצמו וכמו שגוטפריד ייצג את בני דורו בכל פסטיבל בקומבינציות שונות אני מניח שכהן יביא את עולם הג’אז הקרוב אליו, ומדובר באדם מאוד מקושר שהיה הבסיסט הקבוע של צ`יק קוראה לפני שפנה לדרך עצמאית. אני מניח כי מחוות סתמיות לסגנונות כמו הרד בופ או פיוז` או ליוצרים גדולים כגון מונק או אלינגטון יידחו על ידי הדור הצעיר המעדיף לנגן את מה שהוא כותב. בבתי קפה ובבמות החוץ עירוניות עדיין נשמע סטנדרטים מוכרים אך לא בקונצרטים.

אלתור חופשי ותזמורות גדולות

פסטיבל גבעתיים אירח הופעות של ערן צור עם אלי דג`יברי והופעה מעניינת של יוני רכטר כאינסטרומנטליסט המתמסר לג’אז : בינתיים לא ראיתי המשך להופעה שמן הראוי שתרוץ בפסטיבלים ובמופעים נוספים

המועדון שייצג את המגמות העדכניות בג’אז היה, כמו בשנה שעברה, "לבונטין 7". יחד עם "האוזן השלישית" הם ארחו בחודש אפריל בהצלחה עצומה את ג`והן זורן ואמנים הקרובים לו בפסטיבל שנמשך חמישה ימים וכלל גם את "בארבי", את היכל התרבות ואת הסינמטק. בחודש ספטמבר אירח "לבונטין" לשלושה ימים את איש האוונגרד הוותיק, נגן הסקסופון אוון פרקר. ביום האחרון התייצבה עלית נגני הג’אז החופשי הרולד רובין, יוני סילבר, אסיף צחר, דניאל שריד, מאיה דוניץ ועוד. הנגינה המשותפת ללא חזרות הצביעה על מסורת מתעצמת של אלתור חופשי.

"לבונטין" גם אירח את התופעה המשמחת ביותר של 2008 – תופעת התזמורת הגדולות. אבי ליבוביץ` הוכיח שניתן לקיים לוח מופעים חדשי ל-13 איש. אך גם גופים אחרים-למשל "התפוחים" בהרכב של תשע נפשות, "מרש דונדרומה "(15 נגנים), "פאניק אנסמבל" ו"קוקולוש" (שתי האחרונות אינן תזמורות ג’אז אך יש להם אלמנטים אלתוריים) וקבוצות נוספות המבינות את הקסם של קבוצה גדולה של כלי נשיפה –שבמשך שנים רבות נעדרו מהנוף ואנחנו הסתפקנו ב"תזמורת הטיילת של תל אביב".

סינמטק תל-אביב הגיש השנה תכנית מצוינת: מצד אחד מרינה מקסימליאן בלומין עם תזמורת גדולה, ומצד שני- המופע הטוב ביותר השנה בכל קנה מידה :שלישיית המתופף קאהיל אל זאבאר שנקראה "המורשת האתנית" והביאה את הג’אז החופשי של שיקגו במיטבו.

בקיצור, אצלנו לא היה משבר כלכלי ופשיטות רגל. הג’אז הישראלי שוב עולה כיתה וממשיך בצעד רחב ועליז לכבוש טריטוריות נוספות.