מחול - שחקן וג'נטלמן

יותר מ-50 סרטים רשומים לזכות פול ניומן. מותו מסמל אולי מותה של תקופה, של שחקנים שהיו בני אדם עם מעלות אנושיות ממדרגה ראשונה

ארי בן כנען

"אני יכול לדמיין לעצמי את המצבה שלי. כאן טמון פול ניומן, שמת ככישלון מוחלט רק בגלל שצבע עיניו הפך לחום". כך, בסגנונו הציני, צוטט פעם השחקן בעל העיניים הכחולות (סימן היכר שהלך איתו לכל אורך חייו) שאותן עצם סופית אתמול, בגיל 83. מותו של ניומן, בן דורם של מרלון ברנדו, ג`יימס דין ואחרים בני דור הנפילים, מסמל כמעט את מותן של כל האגדות ההוליוודיות הקלאסיות מודל שנות ה-50 (אז פרץ לתודעה). מבין הכוכבים הענקים והאייקונים הבולטים מפס ייצור ופרופיל קולנועי דומים, חיים בינינו רק בודדים, הידוע שבהם הוא קירק דאגלס. ביוני השנה נודע שניומן לקה בסרטן הריאות ובאמצע חודש אוגוסט פורסם שהוא החליט להפסיק את הטיפולים בבית החולים בניו יורק ולשוב לביתו כדי להיות במחיצת בני משפחתו בסופה של דרכו המפוארת, הארוכה והמתפתלת.

על סמך הזיכרון החוויתי תחילה, בלי לשחזר את הרשימה הפילמוגרפית שלו, ניומן מקפיץ לי לתודעה את החיבור המופלא עם רוברט רדפורד בסוף שנות ה-60 ובמרוצת ה-70, בסרטיו הנהדרים של ג`ורג` רוי היל. תחילה "קיד וקאסידי" (69`), כשברקע המלודיה הנאיבית הקסומה של "טיפות הגשם ממשיכות לרדת על ראשי", ששר בי.ג`יי תומאס, על פי המילים והלחן של דייוויד האל וברט בכרך. ואחר כך "העוקץ" (73`), כשקופסת הזיכרון מעלה מייד את נעימת הנושא בסגנון הראגטיים של סקוט ג`ופלין, שמרווין המליש התאים ליצירה הקולנועית. תמונות ופסקולים צובטי לב של נוסטלגיה מרירה-מתוקה שמתאיידת בקצב מזורז ואין דרך להחזירה.

אבל ניומן הוא הרי בשבילנו יותר מכול ארי בן כנען (אם תרצו יוסי הראל, אבא של הקולנוענית שרון הראל, שהלך לעולמו לפני כמה חודשים) ההרואי מהילדות הקולקטיבית רוויית הילת לוחמים-חלוצים, ב"אקסודוס" (60`). לספר עב הקרס של ליאון יוריס, על הפרק המפואר בתולדות ההעפלה, תפר תמונות, קולות וצבעים אוטו פרמינג`ר. ניומן בתפקידו המוביל בסרט, הצטייר לנו בילדות כגיבור קולנועי-אמיתי, לגמרי משלנו. כאן נדרשת קישורית לגנים היהודיים החלקיים שלו (מצד אביו, אמו הייתה אירית קתולית).

אי אפשר לדבר על המכלול של ניומן בלי לאזכר את החיבור המופלא לאישה (השנייה) שאיתו, כמעט למשך חיים שלמים, ג`ואן וודוורד. מאז "הקיץ הארוך והלוהט" (58`). חיי שותפות נדירים, בני 50 שנה, בקריירה ובחיים האישיים, שקשה למצוא דומים להם. בטח לא בהוליווד. חיים מוצקים שגם לא נזקקו לעזרת הטבלואידים, על טורי הרכילות הצהובים שלהם, כדי להוכיח – אנחנו כאן. השניים גם ניהלו את חייהם בקצה היבשת שהכי רחוק מהוליווד, בווסטפורט, קונטיקט, שבחוף המזרחי.

החוויה הניומנית היא גם סגירת המעגל עם ראשית הקריירה שלו, ביצירה שגם זיכתה אותו באוסקר היחיד שלו בעבור סרט (הוא זכה גם באוסקר על מפעל חיים). מדובר כמובן ב"צבע הכסף" של סקורסזה, סרט המשך מאוחר ל"אדי פלסון", מהסרטים הראשונים שעשו את הקריירה של השחקן, כשהשחור-לבן עוד לא צבע את העיניים הכחולות שלו, אבל כבר הדגיש את החיוך הטוב הממיס, שהיה נטול שמץ צביעות או זיוף. אולי שריד אחרון לעידן התמימות. בהוליווד ובכלל. גם ההגדרה ג`נטלמן, שחבקה אותו כמו חליפה גזורה על המידות לפי הזמנה, נראית עם לכתו סרת טעם, ואפשר להכניס אותה לבוידעם לאפסון.

ממכירות ספורט לעסקי רטבים

בשנות ה-80 המוקדמות, כשחייתי בניו-יורק, הופיעו בשלב מסוים בסופרמרקטים שם צנצנות קטנות של רטבים עם דיוקנו עליהם, מהמותג "Newman`s Own" - חברת מוצרי מזון ורטבי ספגטי וסלט שיסד, והקדיש את כל רווחיה למטרות צדקה. חד וחלק. לא הייתה בסיפור הזה טיפת רוטב צינית אחת, ובוודאי שאין לחבר את מהלכו האצילי אז עם הליינים המותגיים-מסחריים של סלבריטיס מהוליווד היום, שנועדו בעיקר לפאר את שמם ולרפד עוד יותר את חשבונות הבנק התפוחים שלהם. מביך עד כמה יכול היה אדם כמו ניומן לנהוג בטוהר לב, מבלי שנאתר איזה מניע אינטרסנטי נסתר בהתנהלותו. "אני לא חושב שיש משהו יוצא דופן או אצילי בעיסוק בפילנטרופיה", אמר פעם. "דווקא הגישה ההפוכה מביכה אותי".
ליין מוצרי המזון המצליח שלו צבר רווחים של כ-100 מיליון דולר, שהועברו כולם, עד הסנט אחרון, למרות צדקה. ב-1998, אגב, הוא אמר ספק בצחוק ספק ברצינות: מביך אותי שהרטבים שלי עושים יותר כסף מסרטי". עוד אמר: "מהרגע שאתה רואה את עצמך על בקבוק רוטב לסלט, כבר יהיה לך קשה להתייחס לעצמך ברצינות".

אבל ניומן היה ידוע לא רק כתורם לצדקה אלא גם כהומניסט וכשחקן שמעמדו בהוליווד לא סחרר אותו לרגע. "אני רוצה שיזכרו אותי בתור אדם שניסה", אמר. "ניסה להיות חלק מתקופתו, ניסה לגרום לאנשים לתקשר זה עם זה. ניסה למצוא ענווה בחייו שלו, ניסה להרחיב את אופקיו כאדם שאינו זחוח דעת מעצמו ואינו מתנשא". הוא היה בעל מודעות פוליטית וחברתית, תמך בעמדות הדמוקרטים והיה ליברל מוצהר. "אני תומך בזכויות הגייז", אמר. "כבר מילדותי, לא הבנתי את ההתקפות על קהילת הגייז. ישנן כל כך הרבה מעלות בטבע האנושי, וכשאסיים למצות את כל מה שאני מעריץ בקיום האנושי, מה שאנשים עושים באברים המוצנעים שלהם כל כך נמוך אצלי בתחתית הרשימה, שהוא ממש לא רלוונטי".

ניומן נולד ב-1925 בקליבלנד, אוהיו. אביו היה הבעלים של חנות מצליחה לציוד ספורט. כבר מימי בית הספר היסודי, הצעיר היה מנותב למשחק. במחזות שהועלו בבית הספר היסודי, כמו גם בתיכון, תמיד השתתף ובלט, ולאחר שסיים שירות צבאי בחיל הים המשיך ללימודי משחק בקניון קולג`. התחנות הבאות היו מחלקת הדרמה באוניברסיטת ייל, וה"אקטורס סטודיו" הנודע של לי שטרסברג בניו-יורק. מראהו ויכולותיו הדרמטיות הקנו לו בקלות תפקידים טלוויזיוניים בראשית הדרך, ולאחר הופעה במחזה הראשון שלו על במות ברודוויי, "פיקניק", ב-1953, הוא הוחתם על חוזה בחברת "וורנר בראדרס". לימים הוא התבטא בנוגע לבחירתו הנחרצת במשחק כבר מגיל צעיר: "לא נדחפתי למשחק על ידי יצר עצמי כפייתי, אלא פשוט רציתי לברוח רחוק ככל שניתן מעסקי מכירות הספורט (העסק המשפחתי)".

"אין לי פנים ששייכים לגנב"

סרטו הראשון, "גביע הכסף" (54`), שביים ויקטור סאביל, היה כמעט האחרון. הופעתו בו הייתה כל כך טראומטית עבורו, שהוא פרסם מודעה בעיתון האיגוד המקצועי בהוליווד ובה התנצל בפני כל מי שראה את הסרט. למזלו ולמזלנו סרטו הבא כבר היה משופר בהרבה. ב"אלימות בשכונות העוני" (56`), של רוברט ווייז, הוא גילם את המתאגרף במשקל בינוני הנודע רוקי גרציאנו, וזכה בשבחי המבקרים ובהצלחה מסחרית ראשונה גם בקופה. סרטו הבא, "הקיץ הארוך והחם" (58`), של מרטין ריט, הביא לחיבור עם וודוורד, שכיכבה מולו. הוא נפרד מאשתו הראשונה, ג`קי וויט, שלה היה נשוי 11 שנה ומנישואין אלה נולדו לבני הזוג שתי בנות ובן, סקוט, שמת ב-1978 ממנת יתר של סמים. אירוע זה הוא הטראומה האישית הגדולה בחיי הכוכב, שפעל לאחר מכן ללא לאות, באמצעות תרומות לארגונים העוסקים בכך, כדי למנוע מצעירים להידרדר לסמים. לו ולוודוורד, שלה נישא לאחר גירושיו, נולדו במרוצת שנות נישואיהם שלוש בנות. אחד הציטוטים הידועים שלו, הנקשר ישירות לקשר האמיץ ביניהם, הייתה תמיהתו בנוגע לבגידות: "למה לחפש המבורגר בחוץ כשיש לך סטייק בבית?".

ב-1958 הוא עשה את הסרט, "חתולה על גג פח לוהט", של ריצ`רד ברוקס, שסיפק לו מועמדות ראשונה לאוסקר. "אדי פלסון" (61`), של רוברט רוסין, כבר מיצב אותו כאחת האושיות הגבריות הבולטות בהוליווד וסיפק לו עוד מועמדות. הסרטים הבאים, "הפרס", של מארק רובסון, ו"הוד" (מועמדות נוספת לאוסקר), של מרטין ריט, שניהם מ-1963, רק חיזקו את מעמדו כשחקן מוביל, נחשב ומבוקש. "המורד" (67`), של סטיוארט רוזנברג, סיפק לו – ניחשתם – עוד מועמדות לאוסקר.

ב-1968 רשם ניומן את ניסיון הבימוי הראשון שלו, "רחל רחל", בכיכוב האישה שאיתו, וודוורד. הוא אמנם לא רשם מועמדות אישית לאוסקר כבמאי, אבל וודוורד כשחקנית ראשית, והסרט, אכן היו מועמדים. בהמשך הוא ביים את רעייתו בעוד שני סרטים, "השפעת קרני הגמא על ציפורני החתול" (72`) ו"ביבר הזכוכית" (87`), וכן בסרט הטלוויזיה "תיבת הצללים" (80`). בסוף שנות ה-60 ראשית ה-70 הוא הופיע כאמור לצד רדפורד בסרטי היל, בהם גם "סלאפ שוט" (77`), שנקרא בארץ "פול ניומן וחבורתו", ותפס ברבות השנים מעמד של סרט פולחן. כן כיכב גם במערבון "השופט רוי בין" (72`), של ג`ון יוסטון ובסרט האסונות "המגדל הלוהט" (74`), של ג`ון גילרמין. בשנות ה-70 ניומן גם החל להתמסר, כמקצוען, לנהיגה במכוניות מירוץ, הפך לאחד הבעלים בחברת "ניומן-האס", השקיע בתחום.ואף גרף כמה וכמה פרסים וגביעים בתחרויות רשמיות.

בשנות ה-80, יש האומרים עקב טרגדיית מות בנו, הוא החל לברור את סרטיו בקפידה. ברשימתו בעשור זה "ללא כוונת זדון" (80`), של סידני פולק (עוד מועמדות לאוסקר) "פסק דין" (82`), של סידני לומט (מועמדות נוספת), "הארי ובנו" (84`), סרט בו נוטים לראות ריאקציה למערכת היחסים שהייתה לו עם בנו, אותו ביים ושיחק בו לצידו בובי בנסון, "צבע הכסף" (86`), "יוצרי הצללים" (89`), של רולנד ג`ופה, "בלייז" 89`), של רון שלטון ו"מר וגברת ברידג`" (90`), של ג`יימס אייבורי.

בשנות ה-90 הופיע בסרטם הנהדר של האחים כהן "הקפיצה הגדולה" (94`), ב"לא פרייר של אף אחד" (94`), של רוברט בנטון (עוד מועמדות לאוסקר), "סודות אפלים" (86`), אף הוא של בנטון, "מכתב בבקבוק" (99`) של לואיס מנדוקי ו"כסף קל", של מארק קנייבסקה (2000). הסרט האחרון שבו נראה על המסך היה "הדרך לפרדישן" (2002), של סם מנדז, שזיכה אותו במועמדות תשיעית ואחרונה לאוסקר. ב-2006 הוא אף תרם את קולו לסרט האנימציה "מכוניות". כאשר נשאל מדוע לדעתו הוא שחקן כה מצליח, השיב בציניות האופיינית לו: "אין לי פנים ששייכים לגנב".

ברשימה הבלתי נגמרת עוד כמה וכמה קרדיטים ראויים לציון, כמו המערבון "הומברה" (67`), של מרטין ריט, עמו הרבה לעבוד, "המסך הקרוע" (66`) של אלפרד היצ`קוק, "בפאלו ביל והאינדיאנים" (76`), של רוברט אלטמן, ועוד ועוד. בסך הכול הופיע ניומן ביותר מ-50 סרטים ויחד עם עבודותיו הטלוויזיוניות הוא צבר יותר מ-80 קרדיטים. ב-2007 הוא התבטא בכנות נדירה: "אני כבר לא יכול לעבוד כשחקן ברמה שבה הייתי רוצה. אני מתחיל לאבד את הזיכרון, את הביטחון, את כושר היצירה. כך שאני חושב שהקריירה שלי כשחקן היא ספר סגור". אנחנו נזכור אותו בזכות המאסה אדירה של סרטים נהדרים שהשאיר מאחוריו וגם בזכות האישיות המיוחדת של הכוכב והיוצר הזה, מזן נדיר ומיוחד.