במדינה אידיאלית אילנית הייתה היום כוכבת-על. עמוס אורן היה במופע המחווה לזמרת בפסטיבל הזמר בראשון לציון
אותו קול מופז ויוקד
ילדת הזהב של הזמר העברי ואחת הכוכבות הגדולות של הפופ הישראלי מאז ומעולם, כבר בת 60. רגע לפני שאילנית מציינת 40 שנות קריירה סולנית ("כבר אחרי חצות", עמוס אטינגר ונורית הירש, 1969) ורגעיים אחרי שסגרה 42 שנים של קריירה בימתית מופלאה ומפוארת ("לכל אדם כוכב", גלעד בן ש"ח, הראשון של אילנית ואילנית, 1966), חגג לה פסטיבל ראשון לציון לזמר עברי (לשעבר "חג היין") מופע מחווה, במקביל לצאת "אילנית, המיטב", אוסף כפול עם 45 מגדולי להיטיה, שראה אור בחברת "אן.אם.סי. יונייטד".
הבאתי את הנתונים ואת המספרים כדי להדגיש את הפער הגדול בין שמה, מעמדה, הישגיה ותרומתה של אילנית לזמר הישראלי, לבין היחס הנוכחי כלפיה. במדינה ספק אידיאלית, ספק אוטופית, חנה גת (לשעבר צח ודרזנר) הייתה כוכבת-על שגם אם לא מקיים סיבובי הופעות על בסיס קבוע, לפחות היה ראוי להרים לפחות שניים-שלושה קונצרטים מרכזיים בשנה. לא אצלנו. וזה לא שהיא השתנתה. ואם כן, כמעט בכלום. אולי גווה שח, קמעה. אולי גוני פלטינה נשזרו בבלונד הזוהר, אותו שיער מפזז של פעם. אך בעיקר נשארו אותה שירה צלולה, עזה ומלהיבה, אותו קול מופז ויוקד, קולה של הארץ הזאת. ואותם שירים שבלעדיהם הקאנון הישראלי הוא לא אותו ספר השירים.
זה אנחנו שהשתנינו. גם אלה שבגרו עימה ובעיקר אלה שנולדו אחריה. השתנינו בטעם, בסבלנות, ביכולת ההאזנה. נהיינו ציניקנים, קהים, חשדניים, מרים, עוקצניים, פחות דואגים לזולת, יותר דואגים לכיסנו, פחות חברתיים ולאומיים, יותר רדופי הישגיות וצרכני גירויים. השירים הגדולים שלה הפכו לתמונה מוזיקלית נוסטלגית, תלויה על כותל אזנינו. קיימת, מוכרת, אך לא מעניינת כבעבר, והרבה פחות נדרשת. למרות שאין חולק על יכולתה הקולית הנדירה.
ולמרות ניסיונות יפים (שלא זכו לווליום הנכון) להגיד חברתית ב"אני ישראלית", אלבומה האחרון (בעיקר ב"כביריה" המכמיר, של רחל שפירא ותומר הדדי, שזכה לביצוע מעולה בהופעה), חנה חיה בזיכרוננו בזכות תהילת עברה, לא הודות לשיריה בהווה. גם כי הם לא מוקלטים בקצב של פעם. גם מפני שמסריה נשארו כשהיו, חולמניים ולאומיים, מצפוניים ואופטימיים, על אהבת הארץ ונופיה, אהבת האדם והאהבה. ומי תמים לשיר היום "ושוב אתכם", "בשנה הבאה", "האביב שוב צועד בעקבותייך" ו"מי הנחלים מקיימים את הזרימה, שנה אחר שנה"? ועובדה כואבת היא ש"נישק אותך האור", "הענבים ממש טובים הקיץ" וגם "ישראלית" (כולם מאלבומה האחרון וכולם בוצעו לעילא בהופעה) לא זכו לתשומת הלב וההשמעות שהיו מקבלים בעידן אחר. לפני 20 שנה, נגיד.
כשמונים אחוז מהשירים שביצעה אילנית בהופעה (17מ-22) מופיעים גם באוסף בחדש, ללמד על מרכזיותם בחייה-חיינו. האחרים היו בעיקר שירים מתורגמים מפורטוגזית ומ"ישראלית", גם הוא מ-2008. זה חיבל לא מעט בציפיות הקהל לשירה בציבור, שנתקיימה רק בקושי ולעתים רחוקות מדי. אין לי מלה רעה על הביצועים של אילנית (להוציא התרגשות בלתי מובנת דווקא ב"ישראלית"). אין שנייה לה כשהיא שרה את "נחמה", "שיר של יום חולין", "אהבתה של תרזה דימון", "תצלום ישן" או "ארץ החידות". האכזבות הן מהמסביב.
למשל ממיקום ההצדעה, בחצר היקב ולא בהיכל התרבות של ראשון לציון. לא מחמיא לה. מעיד מן הסתם על הכרסום המצטבר במסחריות שלה. אלא שבהיכל התרבות עשו קופה עם אהוד בנאי ו"הפסקת חשמל". גם הלבוש שלה היה כהה מדי ורחוק להחמיא, ובהשראתו אולי, היו מאכזבים הסט הבימתי וההפקה - באפרוריותם, בחסכון באמצעי תאורה, ברשלנות הצילום וההקרנה על מסכי הווידאו, וגם בהנחייתו של יואב גינאי, שעשה כמיטב יכולתו, העשיר בפרטים וסייע בקטעי המעבר וההגשה - שלא הייתה מסונכרנת ומתוזמנת ובעיקר לא מתורגלת. לפחות ההפקה המוזיקלית נשמעה בסדר (באוויר הפתוח) ושבעת הנגנים (בראשות הפסנתרן והמעבד תומר הדדי) נראו בסדר. אם כי גם להם היה מגיע יותר.
גם הבחירה בזמרים האורחים, ואולי היכולת שהפגינו, הייתה מאכזבת. מצד אחד, ענבל אהרון ואדם
לא היו מנומקים לקריירה שלה (אלא אם ניהול אישי משותף הוא הסיבה לזימונם). לאהרון יש פוטנציאל אך היא חסרה ליטוש, בעוד אדם הביא נופך רוק`נרולי שאילנית לא מסתדרת אתו. אגב, כשאתם באים להתארח, מן הראוי שתכבדו את המעמד ותלמדו על פה את השיר שלכם. מצד שני, בעז שרעבי ושלמה צח הם בהחלט אבני יסוד בדרך שלה, אך בעוד שרעבי הגביה אותה לשיא ("חופשי ומאושר") וגנב את ההצגה, כרגיל (עם "אם את עדיין אוהבת אותי"), דווקא ה"קאמבק" של אילן ואילנית היה פספוס גדול. אמנם צח-אילן היה תמיד הקול השני, אבל הגיע לקהל יותר מאשר שיר משותף אחד ("לכל אדם כוכב").
60 לאילנית. פסטיבל ראשון לציון לזמר עברי. היכל התרבות ראשון לציון, 16 באוקטובר 2008
19/10/2008
:תאריך יצירה
|