מחול - פותח קופה: מעצמת מחול

אחד ההישגים הנאים של "תל אביב דאנס" הוא בהגדלה משמעותית של היצירה הישראלית

רוח הרפתקנית

אמש נפתח פסטיבל המחול הבינלאומי תל-אביב דאנס 2008 השני, אירוע שאמור למקם את תל-אביב - אם עדיין לא עשה זאת בשנה שעברה ובגלגוליו הקודמים כ"דאנס אירופה" - כמרכז חשוב ואפילו מוביל בזירת המחול העולמית. בחודש אחד אמורים להתקיים בתל-אביב לבדה (ללא גיחות לערים נוספות, מהרצליה ועד באר שבע) כ-40 מופעי מחול במסגרת הפסטיבל, בביצוע 18 להקות מ-13 מדינות, ובהשתתפות יותר מ-200 רקדנים.

ואם הרושם המתקבל הוא שפסטיבל זה יותר הדוק, מלא ואף עמוס מקודמו, הרגשה זו נכונה. גם גידול מספרי (14 להקות ו-166 רקדנים אשתקד) וגם כמעט יום-יום מופע, לפעמים גם יותר מאחד ביממה. אם התפוסה של כל אירועי הפסטיבל תגיע ל100 אחוז, יצפו בהופעות להקות המחול למיניהם לא פחות מ-20,000 איש - 12,000 מהם במשכן לאמנויות הבמה (בית האופרה), 7,500 במרכז סוזן דלל, והשאר בתיאטרון ענבל ובתיאטרון תמונע. אשתקד אגב, הגיעה הנוכחות ל-80 אחוז, וסימנים ראשונים (ממכירה מוקדמת לכמה מה"היי לייטס" של הפסטיבל הנוכחי) מרמזים שהתפוסה תהיה גבוהה יותר.

ההיענות של הקהל הישראלי לאמנויות המחול אינה חדשה, אך היא עדיין מתרחבת ומתפתחת, עדות לפתיחות תרבותית בכלל ולרעב עצום לסוג זה של אמנות במיוחד. האמון שרוחש ציבור חובבי המחול הישראלי לרקדנים, היוצרים ומן הסתם גם למנהלים האמנותיים של פסטיבל זה ואירועים אחרים לאורך השנה, מחמם את הלב במישור הרגשי, אך מהבחינה האמנותית מבוסס על בטחון גדול באיכות המוצר, המקומי והמיובא. וניסיון העבר מלמד מן הסתם.

פסטיבל תל-אביב דאנס ו"דאנס אירופה" גלגולו הקודם, וגם סדרת "מחול במשכן" (שחופפת בחלקה לפסטיבל הנוכחי) ויוזמות ייבוא פרטיות של אמרגנים ומפיקים עצמאיים, אחראים להשבחת טעמו של הקהל, להיכרות שלו עם זרמים וסגנונות מובחנים ונבדלים, ולחשיפתו למחול העכשווי והמודרני שנרקד עתה בעולם. אולם גולת הכותרת בפעילותו של פסטיבל זה היא באפשרות ההצצה שהוא מספק לעבודות חדשניות, אפילו ניסיוניות, של אמנים, יוצרים, כוריאוגרפים ורקדנים צעירים, שנמצאים רגע לפני הפריצה העולמית שלהם. אמנים שהמחול שלהם הוא אולי פרינג`י כרגע, בא מן ה"אוף סנטר" ומהשוליים, אך עתיד, ובקרוב מאוד, להתוות כיוונים ויעדים ולהיות מרכזי לגמרי בעתיד. והצטרפותו השוקקת של הקהל הישראלי לרוח ההרפתקנית (לכאורה) הזאת, היא לבדה מעידה על הסקרנות והרעב.

מינוף עקשני

הקרדיט ניתן בראש ובראשונה למנהלי פסטיבל תל-אביב דאנס, מנכ"ל האופרה חנה מוניץ ומנהל מרכז סוזן דלל יאיר ורדי. בחלוקה גסה (ואולי לא הוגנת, אך כך התרגלנו) היא מספקת את הגב הציבורי, הכסף והתמיכה הממסדית הכבדה, והוא ממונה על הגשמת החזון האמנותי והגשמת חלומותיהם הרטובים והמסעירים של חובבי המחול המקומי. ואין כמו ורדי, מר מחול (ורקדן בעצמו, בעברו) ובר סמכא, להוביל אותנו אל העתיד. מצד אחד בחושיו המחודדים לזהות ולאבחן את הדבר הבא, מצד שני בקשריו המצוינים להביא אותם אלינו.

ורדי הגיע לכך בזכות המינוף העקשני והאובססיבי, כמעט מפעל חיים (מישהו אמר משהו על פרס ישראל?), בשירות המחול הישראלי והפצת בשורתו בעולם. ולכל הדרכים הכשרות (אם בפעילותו במרכז סוזן דלל המשגשג, ואם בהשראתו באקדמיה) מניבה יוזמתו הנמרצת ב"חשיפה בינלאומית" פירות מפתיעים - גם בהבאת המחול הישראלי המקורי למחוזות בלתי מוכרים, וגם ביכולת לייבא מוצרי מחול משובחים ארצה, כמו בפסטיבל שהתמקם לו בפתחה של עונת המחול הבינלאומית, ומאפשר לנו להיום הראשונים בדרך, בסיורים ובמסעות של הלהקות האורחות.

אחד ההישגים הנאים של הפסטיבל הנוכחי הוא בהגדלה משמעותית של היצירה הישראלית. אם כבר אנחנו מעצמת מחול, כמו שוורדי משוכנע, מדוע שלא ננפנף ונתגאה בהישגיה. ודומני שזו הפעם הראשונה שכל הסמלים המרכזיים הגדולים של המחול הישראלי משתתפים בפסטיבל אחד, תחת קורת גג אחת, הישג שאפילו פסטיבל ישראל ירושלים לא רשם. בת שבע, הקיבוצית, הבלט הישראלי וגם תיאטרון מחול ענבל. שלושה מהם עם בכורות: בת שבע עם "פרויקט 5", תכנית חדשה מאת אוהד נהרין, הבלט הישראלי עם חידוש של "דון קישוט" מאת מריוס פטיפה ולהקת ענבל עם "הדודה לאה" של ברק מרשל ו"טורוס" של סהר עזימי. הקיבוצית "מסתפקת" ב" HZ 60" החדשה של רמי באר.

הפסטיבל אמנם "מדלג" על שכבת הביניים הרחבה והמוצקה של יוצרי המחול הישראלי, אלה שממלאים את אירועי "מחולוהט", "הרמת מסך" ושאר ימות השנה, ומאפשר הצצה למיטב היצירה של פסטיבל "אינטימדאנס" האחרון, אבל מרגיש מספיק חזק גם כדי ליצור ולהפיק בעצמו.

את "מונגר", יצירה שהוזמנה במיוחד אצל ברק מרשל, כוריאוגרף ישראלי שעושה חיל בארצות הברית, לאנסמבל של עשרה רקדנים מקומיים. אם הפקה זו - בבכורה עולמית שתפתח (היום בצהריים) ותנעל (במוצ"ש, ה-22 בנובמבר) את הפסטיבל - תלך בעקבות ההצלחה האמנותית, המסחרית והתדמיתית של "אך הבתולה הייתה זמינה יותר", הפקת "דאנס אירופה" משנת 2002 (הכוריאוגרף חוויאר דה פרוטוס ורקדנים ישראלים), היא רק תחזק את שמו ומעמדו של המחול הישראלי בעולם. וכבר נרשמו הזמנות להופעות בחו"ל, עדות לחוסן האמנותי ולמוניטין של מעצמת המחול מהמזרח התיכון.