"מסוכן להתעסק בשואה מבחינה אמנותית"

הבמאי הקנדי יליד טורונטו, ג`רמי פודסווה, 46, שהגיע לפסטיבל חיפה במיוחד להקרנת סרטו "רסיסים", כבר מכיר את ישראל טוב למדי. לפני שנים הוא התנדב כאן בקיבוץ הדתי סעד שבנגב, וספג פיסת חיים מקומית. עוד מעניין לגלות שפרט לקולנוע (הוא ביים גם את "חמשת החושים") בין עבודותיו השוטפות והרצופות לאורך השנים גם בימוי טלוויזיה. אם אתם עוקבים אחר הסדרה "שושלת טיודור", מן הסתם צפיתם בשני הפרקים שהוא ביים, ואולי גם בפרק עליו הוא חתום בסדרה "דקסטר". לפני כמה שנים הוא גם ביים פרקים ל"עמוק באדמה", ל-"ניפ/ טאק" ול-"רומא". "גם בחודשים האחרונים, לאחר הפצת הסרט, עשיתי הרבה טלוויזיה, מיני-סדרה באוסטרליה וגם סדרה באירלנד", הוא מגלה. " אין לי עדיין פרויקט קולנועי חדש שאני עובד עליו".
 
את התסריט ל"רסיסים" הוא עיבד לספרה אן מייקלס, שהיה רב מכר בקנדה במשך שנה וחצי . מייקלס מוכרת בארצה קודם כל כמשוררת וזה הרומן הראשון שכתבה "שפתו של הספר מאוד עשירה ולא רגילה, ומבנהו מורכב, כך שזה היה תהליך די מסובך לקחת יצירה כזו ולעבד אותה לקולנוע" אומר פדסווה, "הספר שימש לי בעצם השראה, ולא כל כך מדובר באדפטציה מיידית וישירה".
 
במרכז הסרט אתוס (ראדה שרבדגיה, שכיכב בתפקיד הגברי הראשי גם בסרטה מריה שניידר "חיי אהבה", על פי ספרה של צרויה שלו) הוא מנהל חפירות ארכיאולוגיות בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא מאתר במקרה ילד יהודי בן 7 בשם ג`ייקוב (רובי קיי) שמתברר שהיה עד לטבח בני משפחתו על ידי הנאצים ולא יודע מה עלה בגורל אחותו האהובה בלה. תעלומה זו תרדוף אותו כל חייו. אתוס מבריח את ג`ייקוב למולדתו, יוון, מסתירו בביתו באי ציורי כל תקופת המלחמה, רוכש את אמונו ומשיב לו את בטחונו. לאחר המלחמה השניים מהגרים לטורונטו, קנדה. ג`ייקוב (סטפן דיליין) גדל והופך לסופר, הכותב על טראומת הילדות שלא נוטשת אותו וגורמת לקריסת מערכת נישואיו. הסרט נע הלוך וחזור בין התקופות השונות בחייו של ג`ייקוב, שמנסה ללמוד כיצד לחיות עם עברו. מי שתסייע לו בכך היא מיכאלה (איילת זורר), שנכנסת לחייו במפתיע ומצליחה להרגיע בו את השדים הפנימיים.     

זה אמנם לא סרט שואה טיפוסי, אבל בחרת לעסוק בנושא מסיבה אישית כלשהי?
 
"יש לי קשר ישיר לכך. אני יהודי, אבי ניצול שואה מפולניה ובסך הכול אני בא מבית שבו היהדות בנוסח האירופי הייתה נוכחת מאוד, הורי דיברו יידיש, שמרו על כשרות ובבית ספגתי את החוויה היהודית. אילולא המטענים האלה, ספק אם הייתי עושה סרט כזה. ישנם כל כך הרבה סרטים בנושא, והמון ספרים נכתבו, כך שלא בהכרח הייתי חייב לצרף עוד יצירה למסכת הרחבה הזו.
 
"הייתי מודע גם למוקשים העומדים בדרכי. הכי קל לגלוש לבנאליה או לתיאור סטריאוטיפי של גיבורים ואירועים, כך שאפילו מי שניגש לנושא עם כל הכוונות הטובות שבעולם, יכול להיכשל באופן הצגת העניינים. זה נושא שמסוכן לעסוק בו מבחינה אמנותית. גם היו לי פרויקטים נוספים בקנה, כך שלא הייתי חייב לעשות דווקא את הסרט הזה, אבל כשקראתי את הספר הרגשתי שהוא בוחן את הדברים מפרספקטיבה ייחודית, שלא קראתי או ראיתי במקומות אחרים, ושהסיפור בעלת נופך אוניברסאלי. בלי קשר לשואה, לסיפור יכול להתחבר כל מי שעבר אירוע טראומטי ויודע מה זה לאבד אנשים קרובים, ולנסות למצוא משמעות כדי להמשיך לחיות, ולהיכנס לתהליך של בניית חיים חדשים. עבורי זה לא היה סרט שמתכתב דווקא עם העם היהודי ועם אחרים שחוו את השואה. למעשה זה באמת לא סרט שואה. אין בו מחנות ריכוז, ובתודעה הקולקטיבית אנשים יודעים על אירועי השואה בפולין, גרמניה ואוסטריה, לא כל כך על מה שקרה ביוון".
 
התמודדת יפה עם שרטוט חיי הפולקלור והאווירה התקופתיים באי היווני ולאחר מכן בטורונטו.
 
"טוב, את התרבות הקנדית אני מכיר היטב, אני בא משם, וכבר לצורך עבודות קודמות שלי ערכתי תחקיר מקיף על  חיי הדור הראשון של המהגרים היהודים שהגיעו לשם מאירופה. באשר ליוון, הייתי במדינה זו לראשונה כשהייתי בן 17, ומאז ביקרתי שם פעמים רבות נוספות. אני אוהב את המקום הזה. יוון היא כמעט אנטי-קנדה. חיים אחרים, תרבות אחרת, ארכיטקטורה אחרת. לאחר קריאת הספר תחקרתי את הנושא ונודעו לי פרטים רבים נוספים שלא הייתי מודע להם. למשל, שיוון הייתה מקום טוב עבור היהודים במשך שנים רבות, ואפילו במהלך מלחמת העולם השנייה היוונים ניסו להגן על היהודים, להסתיר אותם ולא לתת לנאצים לפגוע בהם. אני לא יודע, יש לגנים הקנדיים שלי קשר מאוד מיוחד ליוון, וכמובן שבמהלך כתיבת התסריט הייתי צריך לבלות זמן רב שם".
 
"האישיות של איילת זורר כבשה אותי"
 
מה היה המפתח שלך בבחירת השחקנים, רובם ככולם לא כוכבים?
 
"מכיוון שהדמויות הראשיות מדברות בכמה שפות, העדפתי לנסות להשיג שחקנים שמדברים בשפות שהסרט מצריך, כדי שלא יצטרכו ללמוד לדבר בשפה מסוימת במיוחד עבור הסרט. הנוסחה הייתה למצוא את האנשים המתאימים לדמויות, ואלה שממש התחברו לתסריט. העובדה שלא השתמשתי בשחקנים שיש להם ניסיון עצום דווקא היוותה אתגר. הייתי צריך לסמוך עליהם שיוכלו ליצור דמות ולעצב אותה באמינות במשך דקות מסך רבות. במקרה של ראדה, ברגע הראשון שאתה רואה אותו על המסך, כארכיאולוג שמוצא את ג`ייקוב, אתה עדיין לא יודע עליו הרבה, אבל כבר בסיטואציה הזו הוא מקרין מגוון של רגשות, וזוהי גדולתו. גם סטפן דיליין ורובי קיי, שגילם את ג`ייקוב הקטן, התאימו לי מאוד.  במקרה של איילת, אנחנו יודעים מעט מאוד על הרקע של הדמות שהיא מגלמת, אבל זה לא משנה, כי היא תפסה את מהות הדמות ועיצבה אותה לבדה".
 
הייתה סיבה ספציפית שבחרת דווקא בה?
 
"לא בגלל שהיא ישראלית, אם לזה אתה מתכוון, לא מוזכר בספר וגם לא בסרט שהיא מישראל. היא פשוט שחקנית מצוינת שהרשימה אותי כשנפגשנו, והאמת היא שלא ידעתי עליה יותר מדי לפני כן, והבחירה שלי בה הייתה עוד לפני שהיא לוהקה לסרט של רון הווארד ("מלאכים ושדים", על פי רון בראון, לתפקיד הנשי הראשי לצד טום הנקס – נ.מ.) והיא מאוד הרשימה אותי. האמת היא שבהתחלה היה בי משהו שהתנגד לבחור לסרט הזה שחקנים בעלי רקע יהודי, ובטח שלא ישראלי, אבל בהמשך האישיות שלה כבשה אותי, והבנתי שאני לא צריך להיות משוחד לגביה רק בגלל שהיא יהודייה וישראלית".
 
מה ג`ייקוב וסיפור חייו בסרט מייצגים בעיניך?
 
"אני חושב שהסרט בכללו דן בדרך שבה אתה חווה אירועים היסטוריים גדולים וסופג אותם מבלי לגרום להם להרוס אותך. איך אתה חי ומתמודד עם זה, ולא מדחיק וקובר את זה. ולכן המטאפורה של הארכיאולוגיה מאוד חשובה בו. אתה צריך למצוא מקום להיסטוריה במקום לחיות את ההיסטוריה.
 
"ג`ייקוב מייצג, ללא ספק, את הניצחון בכך שמצא את האיזון הנכון בחייו. הוא פשוט לומד לא לשכוח את העבר או לזנוח אותו, אלא פשוט לחיות איתו. בניגוד לו, הפתרון של אשתו הראשונה הוא להשאיר את זה מאחור, לשכוח ולברוח, ואילו מיכאלה, הדמות של איילת, לא מצפה מג`ייקוב שישאיר את זיכרונותיו מאחור. היא יודעת שהם חלק ממנו ויהפכו גם לחלק ממנה. קל לומר אבל קשה לבצע.
 
"עבורי, המעבר של ג`ייקוב ואביו המאמץ לצפון אמריקה, לקנדה, מסמל שינוי, השארת החיים הקודמים מאחור, ופתיחה בחיים חדשים וכשרק העתיד לנגד העיניים. אבל זה מנוגד לאמת. למעשה, הציפייה שזה מה שיקרה בלתי אפשרית. אי אפשר לשכוח את העבר, במיוחד במקרה שלו שהוא איבד את הוריו ועבר טראומה נוראית. ההתמודדות שלו כרוכה בהמון קשיים, אבל לא רציתי להראות שלאנשים כמותו אין תקווה. זה אפשרי לנהל לאחר כל זאת חיים מאושרים, אלא שזה קורה בדרך מסובכת, אמיתית ומורכבים, לא כמו באגדה או חלום הוליוודי".